החלום של ד"ר צחי גולדנברג, דבוראי ממושב גמזו, היה צנוע: להתפרנס מגידול דבורים ומייצור דבש. בדרך הוא גילה שהוא זקוק לא רק לכובעי רשת, לביגוד מגן ולכוורות עץ, אלא גם לתביעות אזרחיות ולעתירות לבג"ץ. היום הוא חותר לפירוק המונופול של מועצת הדבש, במאבק דון־קישוטי שהוא מנהל בכל החזיתות המשפטיות ובוועדות הכנסת. "אני דבוראי בכל רמ"ח ושס"ה", אומר גולדנברג. "אחרי שסיימתי את הדוקטורט בביולוגיה התלבטתי בין המעבדה לדבורים, והלכתי אחרי האהבה. אבל לאורך השנים המאבקים הלכו והחריפו, כי מועצת הדבש רואה בי סדין אדום ולא מפסיקה להילחם נגדי. אני מחזיק 600 כוורות ולא מוכן להתקפל, אף שחלק גדול מזמני מוקדש למאבקים משפטיים".
כבנו של חקלאי, ביקש גולדנברג להתפרנס מחקלאות. הוא למד מדעי החיים באוניברסיטת בר־אילן, וכשקיבל שלוש כוורות במתנה מחבר הוצתה בו התשוקה לדבוראות. הוא החל לגדל דבורים במטעי אביו, וב־2004 כבר החזיק ב־80 כוורות. אז זומן לחקירה במשרדי מועצת הדבש, כשדבוראי אחר טען שהכוורות החדשות פוגעות במרחב המחיה של דבוריו. גולדנברג יצא מהחקירה עם אישור להחזקת 80 כוורות בלבד, ורק במטעים של אביו.
פרנסת הדבוראי בישראל תלויה ב"נקודות המרעה", אתרים שמועצת הדבש מתירה לדבוראי להעמיד בהם את כוורותיו. נקודת מרעה ממוצעת יכולה להכיל כ־40 כוורות, ומחירה בשוק 40 אלף שקל. כדי להיות רווחי על הדבוראי הממוצע להחזיק כ־1,000 כוורות, ולפיכך אזרח מן השורה שרוצה להיכנס לתחום צריך להשקיע מיליון שקל בהיתרים להצבת כוורותיו בנקודות המרעה. מ־1,000 כוורות המייצרות כ־30 טון דבש בשנה, ובהכנסה של 18 שקלים לקילו, מקבל הדבוראי 540 אלף שקל בשנה, והרווח הנקי הוא כ־150 אלף שקל. בפועל הענף חסום כמעט לחלוטין למגדלים חדשים, שכן אף אחד לא ישקיע מיליון שקלים ברישיונות בלבד בתמורה לתשואה כזו. "הרישיון שלי מוגבל כאמור ל־80 כוורות", מסביר גולדנברג, "ואין שום דרך להתפרנס מגידול דבורים בהיקף זעום כל כך".
לכן ניסה גולדנברג להתרחב. ב־2006 הוא הציב כוורות במושב גמזו, ליד פרדסי האגודה השיתופית. "המהלך עורר את חמתו של דבוראי מבני־עטרות, שהכוורות שלו היו מחוץ לפרדסים. פקחי מועצת הדבש החרימו לי את הכוורות והגישו נגדי תביעה פלילית ותלונה למשרד החקלאות. באותה שנה הצבתי כוורות גם בשדות הפלפל של חפץ־חיים. חתמתי איתם על הסכם להאבקת הפלפל, ובתמורה הם נתנו לי להשאיר את הכוורות גם בזמן פריחת הכותנה, בשביל הדבש. גם על זה קיבלתי כתב אישום פלילי".
יש להבין שמערכת היחסים בין הדבוראי לחקלאי היא דו־סטרית: כשהדבורים אוגרות צוף לייצור הדבש, הן מאביקות את הפרחים ומובילות ליצירת הפרי. בגידולים מסוימים, ובהם שקדים, אבוקדו, דובדבנים, שזיפים, חמניות ועוד, ההאבקה הכרחית לייצור יבול בהיקף מסחרי. לכאורה צוף הפרחים שייך לבעל המטע, והוא רשאי להעניק אותו, למכור אותו או להגביל את הגישה אליו לדבוראים לפי בחירתו. אבל לפי מועצת הדבש, הצוף הוא משאב ציבורי, שבסמכותה לחלקו בין הדבוראים.
שתי התביעות של המועצה נגד גולדנברג הסתיימו בעונש של 200 שעות עבודות שירות, ללא רישום פלילי. בערעור שכתב לבית המשפט המחוזי טען גולדנברג טענה עקרונית: "הפיקוח על הדבש אינו מוסדר בחקיקה ראשית, אלא מבוסס על תקנות שנחקקו בחוסר סמכות. אפילו יועמ"ש משרד החקלאות מודה שחוץ מאינטרס השמירה על הגילדה המקצועית, אין שום הצדקה לתקנות האלה. ראש ההרכב במחוזי אמר לי: כתבת יפה, אבל אלו טענות לבג"ץ. לא אוציא עכשיו פסק דין רק כי קיבלת כמה שעות של עבודות לתועלת הציבור. לא נשנה סדרי עולם. שמור את הטיעונים היפים לבג"ץ".
השופט הסתפק בקיצוץ משך העונש במחצית. אבל המאבק של מועצת הדבש בגולדנברג ובדבוריו נמשך. ב־2010 חילץ ממועצת הדבש הודאה תקדימית, שלפיה "אין חובה לקבל רישיון מהמועצה כל עוד הנחת הכוורות היא לצורכי האבקה ולא בשביל הדבש".
"המועצה לייצור ושיווק דבש" היא חברה פרטית, שנוסדה ב־1969 בידי מגדלי הדבורים כדי לאכוף תקנות ולמנוע עיסוק ללא היתר בתחום. את סמכויותיה היא שואבת מצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור דבש ומכירתו) תשל"ז. בעבר מתח מבקר המדינה ביקורת קשה על עבודתה, והמליץ לסגור אותה ולבטל את הרגולציה בתחום הדבוראות בישראל. זה לא קרה.
במועצת הדבש טוענים כי חלה עליהם חובה לשמור את החוק והסדר בענף הדבוראות, "לטובת המשך האבקת הגידולים החקלאיים, הבטחת ביטחון המזון בישראל, וייצור דבש איכותי". לפי המועצה, פוטנציאל תפוקת הדבש תלוי בהיקף הצוף ומושפע מתנאי האקלים בלבד, ולכן נקבע מדד בינלאומי למרחק האופטימלי בין הכוורות, במטרה לאפשר לדבורים כמות צוף סבירה ולקיים כדאיות כלכלית. "עומס כוורות עלול להביא לפגיעה בהאבקה ובבריאות הדבורה, דרך העברת מחלות ומזיקים. כתוצאה מכך תרד איכות הדבש בכוורות וכמותו", מסרה המועצה.
"זו חשיבה קומוניסטית", אומר גולדנברג. "רק בתחום הדבש מתייחסים לטענות כאלו ברצינות. לצוף יש בעלים, והתחרות עליו בין הדבוראים רק תועיל. ההיצע והביקוש הטבעיים יאזנו את השוק. כשמועצת הדבש מתערבת, היא שומרת על בעלי המונופול ותו לא. מדינת ישראל לא שונה משאר העולם בתחום גידול הדבורים. אין עוד מדינה בעולם שמקיימת משטר של רישיונות ואישורים להצבת כוורות".
בשנת 2011, למחרת ליל כלולותיו, קיבל גולדנברג טלפון בהול שבישר לו שמועצת הדבש החרימה כוורות שהציב בחדרה. "אלה היו כוורות להאבקת אבוקדו, שלא דורשות אישור", טוען גולדנברג. "הודעתי שהכוורות שייכות לי ושלחתי מכתב המעיד שהן מיועדות להאבקה, אבל כשחזרתי מירח הדבש גיליתי שהמועצה פנתה לבית המשפט בבקשה למכור את הכוורות, תוך שהיא מסתירה מבית המשפט את כל המכתבים ששלחתי. לבסוף השופטת הורתה להחזיר לי את הכוורות, אך קנסה אותי בהוצאות. בפועל הושבו לי הכוורות בלי הדבש, כשארבע מהן מתות לגמרי".
לדברי גולדנברג, ניסיונות בוררות וגישור פוצצו בידי אנשי מועצת הדבש. "בשנה שעברה המועצה פתחה נגדי הליך פלילי, וביקשה מהשופט גיא אבנון צו לתפיסת הכוורות שלי. אמרו לו ששינו את התקנות, והיום כל כוורת צריכה רישיון. השופט ביקש מהם לראות את התקנות החדשות, והם התחמקו ומשכו את הבקשה. ההליך הפלילי נסגר. אחרי כמה שבועות נתנו לי 48 שעות להעיף את הכוורות, 'אחרת נתפוס אותן בלי צו'".
גולדנברג עתר לבג"ץ נגד המועצה, והדיון הראשון נערך בינואר 2018, מול השופטים נעם סולברג, דוד מינץ ויוסף אלרון. בהחלטת הביניים הם קבעו שהמדינה צריכה לעדכן את בית המשפט על הליכי החקיקה בתחום, ובינתיים משרד החקלאות נדרש לקבוע הסדרים חדשים בענף. בד בבד נכנסו לסוגיה פורום קהלת והתנועה לאיכות השלטון. חברת הכנסת הליברלית שרן השכל (ליכוד) גויסה לקדם הצעת חוק לביטול מועצת הדבש ולצמצום הרגולציה בתחום למינימום. מבחינת פורום קהלת, האסדרה הממשלתית בתחום צריכה להתמצות בבטיחות – שזה אומר לוודא שכוורות לא יוצבו בסמיכות לאזורי מגורים ויגרמו לסיכון לאוכלוסייה – וכן שמירה על חלוקה שוויונית של משאבי המרעה בשטחים ציבוריים מובהקים, כגון אדמות קק"ל. ח"כ יצחק ועקנין (ש"ס) גויס בידי מגדלי הדבורים לקדם הצעת חוק שתשריין את מעמדם, ותקבע בחקיקה ראשית שכל שדה פרטי נחשב מבחינת הצוף לשטח ציבורי בשליטת מועצת הדבש.
משרד החקלאות, מנגד, הגיש הצעת חוק ממשלתית שלפיה מועצת הדבש תבוטל, אולם כל סמכויותיה יישארו בעינן ויועברו לידי המשרד – מה שכמובן לא יספק את החופש שגולדנברג שואף לו. "בתקופת השר יאיר שמיר הייתה לי אוזן קשבת במשרד, השר אורי אריאל הולך עם המגדלים הוותיקים", מאשים גולדנברג. לצידו עמדה היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה, אתי בינדלר, שטענה שהפקעת הצוף מהחקלאי היא פגיעה בחופש הקניין ובחופש ההתקשרות. שופטי העליון הדנים בעתירה קבעו שקצב התקדמות הליכי החקיקה אינו משביע רצון, והורו למדינה להגיש תשובות סופיות עד נובמבר.
ממועצת הדבש נמסר: "תמוה שהעיתון בוחר לתת במה פומבית לעבריין שתלויים ועומדים נגדו כתבי אישום. ביהמ"ש העליון דחה את בקשת מר גולדנברג למניעת אכיפה נגדו".
