נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ומנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און בילו זמן קצר כל כך בסינגפור בשבוע שעבר. אולי הם היו צריכים להישאר שם עוד קצת, כדי לראות מה גורם לכלכלה שלה לתקתק. סינגפור היא אומה עשירה במיוחד, עם הכנסה לנפש של כ־90 אלף דולרים לשנה, הרבה מעל ההכנסה האמריקנית. איך השגשוג הזה מתוחזק, ולמה סינגפור זוכה להערכה רבה כל כך מאנשי שמאל וימין כאחד?
סינגפור חולקת עם מדינות עשירות אחרות מאפיינים רבים, כמו חשבונות לאומיים יציבים, סביבה חוקתית צפויה וכוח אדם משכיל, אבל מה הם הכוחות הנפוצים פחות שעומדים מאחורי הצלחתה?
באופן מפתיע, סינגפור היא מהמדינות המעטות שבהן בריחת המוחות היא אל תוך המגזר הציבורי, בין השאר בגלל השכר הגבוה שם. פקידי ממשל בכירים מקבלים בדרך כלל יותר ממקביליהם האמריקנים, והשכר למשרות ברמת שר בממשלה עשויות להיות גבוהות מ־800 אלף דולר לשנה, עם בונוסים שיכולים להכפיל את הסכום הזה במקרה של הישגים מצוינים.
ועדיין, זה לא רק הכסף. מאז שזכתה לעצמאות ב־1965, מנהיגי סינגפור טיפחו אתוס של שירות ציבורי במגזר הפקידות. המדינה עברה משחיתות יחסית לאחת מהעומדות בראש מדדי השקיפות. בסינגפור פועלת מערכת תמריצים מורכבים וחופפים, שמביאה לכך שעובדי המגזר הציבורי משתכרים היטב, מכובדים מאוד ומפתחים רשתות אישיות לקידום במגזר הציבורי או הפרטי.
נפגשתי כמה פעמים עם פקידי ממשלה סינגפוריים, ותמיד התרשמתי מהיכרותם המקצועית עם מדעי החברה (גילוי נאות: פעם נשאתי נאום בפני מכללת עובדי הציבור הסינגפורית תמורת תשלום). הם בדרך כלל באים מרקע חינוכי מעולה – דוקטורטים מהרווארד ופרינסטון הם נפוצים, ושתיים מהאוניברסיטאות בסינגפור נמצאות גבוה בדירוגים העולמיים. הניתוחים שלהם מכוונים במעשיות למציאת התשובה הנכונה לכל בעיה, או לפחות פתרון בר יישום.
הפיתוח של תרבות השירות הציבורי הסינגפורי הוא מסיפורי ההצלחה המנהליים־פוליטיים הגדולים ביותר בחצי המאה האחרונה, אף שהוא לא נחקר כמעט במערב.
סינגפור גם מערבת יתרונות של ממשלה גדולה עם יתרונות של ממשלה קטנה. איכותו הגבוהה של השירות הציבורי פירושה שהמדינה מקבלת "ממשלה טובה", שאנשי שמאל ופרוגרסיבים מרוצים ממנה. האיכות הגבוהה של קבלת ההחלטות הממשלתית פירושה שסינגפור פונה לעיתים קרובות לתמריצי שוק – אגרות גודש בכבישים הן דוגמה אחת מרבות – ששמרנים וליברטריאנים מרוצים מהם.
אנשי שמאל וימין כאחד משבחים את מערכת הרפואה הציבורית של סינגפור. היא מציגה כמה מהתוצאות הטובות ביותר בעולם בתחום הבריאות, בעודה מוציאה על המגזר הרפואי רק 5 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי, בהשוואה ל־17 אחוזים מהתמ"ג בארה"ב. אנשי שמאל ידגישו שהממשלה היא הבעלים של רוב בתי החולים בסינגפור, אך אנשי השוק החופשי ידגישו שבתי החולים מעודדים להתחרות זה בזה.
האם סינגפור היא מדינה של ממשלה גדולה או של ממשלה קטנה? שתיהן. תקציב המדינה הוא בערך 17 אחוזים מהתמ"ג: זה גורם לממשלת סינגפור להיראות קטנה ועוזר לה לצמצם בגביית המיסים, מה שמועיל לעסקים ולתפוקה. אבל אם תביטו בהון במקום בתזרים, הממשלה מחזיקה מניות בעסקים סינגפוריים רבים ושולטת בפועל בקרנות ההון הריבוני הרווחיות. הממשלה היא הבעלים של כל הקרקעות, אף שהיא מאפשרת שוק פעיל למסחר חופשי בזכויות השימוש בקרקע. כל המשאבים הללו נותנים לממשלה את היכולת והאמינות להוביל מהלכים.
קריקטורה של סינגפור מציירת אותה כמדינה סמכותנית (אוטוריטרית), שבה אדם עלול להיעצר בשל לעיסת מסטיק. הממשלה עדיין מפקחת על לעיסת מסטיק, בין השאר כי המסטיקים שימשו לחסימת החיישנים בדלתות הרכבת התחתית. אבל האם זה שונה כל כך ממגוון האיסורים על נטילת חומרים מסוכנים ועישון במדינות אחרות?
בימים אלה, טוב לחשוב על סינגפור כעל דמוקרטיה עם בחירות חוקיות, אף שיש בה כמה מגבלות על כניסה למגרש הפוליטי ועל חופש הדיבור (למשל, תקיפת פוליטיקאים בשמם ובדמותם עשוי להוביל לתביעות דיבה). המחסום הגדול ביותר הוא שהמפלגה השלטת, מפלגת הפעולה העממית, צברה כישרונות רבים והיא כלי חשוב לקידום בקריירה, עד כדי כך שקשה למתחרים להציב לה אתגר רציני. יש הרבה מדינות וערים אמריקניות שבהן מפלגה יחידה צברה לעצמה דומיננטיות ויתרון מתמיד.
ובסך הכול, ממשלת סינגפור מגיבה לדעת הקהל יותר מהממשל הפדרלי בארה"ב, או לצורך העניין יותר מהאיחוד האירופי.
לא חייבים לתמוך בכל מה שקורה בסינגפור, אבל אי אפשר להתעלם מההצלחה והייחודיות של העירוב שיצרה האומה הזאת בין הפוליטי לכלכלי.
פרופ' טיילר קאוון הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון וכותב בבלוג Marginal Revolution
