⇐ג'ף בזוס, האיש העשיר בעולם ומייסד חברת אמזון, מרגיז באופן קבוע לא מעט אנשים בשל ההתחמקות הסדרתית שלו מתשלום מיסים, באופן חוקי כמובן. רק לאחרונה רשם בזוס עוד ניצחון על רשויות המס, כאשר בית משפט לערעורים בסיאטל קבע שאמזון לא תצטרך לשלם לציבור האמריקני חוב מס של 1.5 מיליארד דולר, מכיוון שהקניין הרוחני שבגינו חויבה שייך למעשה למשרדיה שבלוקסמבורג, מדינה המשמשת מקלט מס ידוע ומוכר.
סגן נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, שמתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות בבחירות 2020, אמר בשנה האחרונה ש"שום חברה עם רווחים של מיליארדי דולרים לא אמורה לשלם שיעור מס נמוך יותר מזה שמשלמים כבאים ומורים". אלא שאותו בזוס, שעושה כל שביכולתו כדי לא לשתף את הציבור הרחב ברווחים ובהכנסות של החברות שבבעלותו, היה גם הפילנתרופ הגדול ביותר בארה"ב בשנת 2018. הוא ואשתו מקנזי, כיום גרושתו, תרמו ב־2018 סכום עתק של שני מיליארדים דולרים לחסרי בית ולמען החינוך לגיל הרך בארה"ב.
עכשיו תשאלו את עצמכם: מה עדיף? האם מוטב היה לוּ בזוס היה משלם שני מיליארד דולר לרשויות המס, כדי שהממשל האמריקני יחליט מה לעשות בכסף וכיצד לחלק אותו לאזרחים, או שבעצם אנחנו סומכים הרבה יותר על בזוס, שכבר הוכיח דבר או שניים בחייו, שיֵדע גם כיצד ולמי לחלק תרומות בצורה מועילה ומיטבית?
כאשר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, למשל, חלם על מדינה עברית, הוא ציין בפירוש שהיא תוכל לעשות נפלאות גם בתחום הצדקה הממלכתית. "כי היחיד לא יכול בשום אופן לעשות את הדברים הגדולים שהרבים יכולים לפעול", כתב. לפי שיטתו של הרב קוק, צדקה ממלכתית לא רק צודקת יותר, אלא גם יעילה יותר ויכולה לעשות דברים שהיחיד לעולם לא יוכל לעשות. ובלשונו, "לתקן עניינים רבים ולמנוע עוני ומחסור מרבים, טרם תבואנה".
הבעיה היא שיותר משבעים שנות מדינה הוכיחו שזה לא ממש עובד. בפועל, התחומים שמסורים כמעט אך ורק בידיה של המדינה – כמו התשתיות, החינוך והרפואה – לא מתפקדים בצורה יעילה ואופטימלית, ועל אחת כמה וכמה כשזה נוגע לענייני רווחה וטיפול בנזקקים.
רק השבוע פרסם המוסד לביטוח לאומי את דו"ח העוני השנתי, שגילה כי שיעור העוני באוכלוסיית ישראל עלה בשנת 2018 ל־20.4% מהאוכלוסייה, לעומת 19.4% ב־2017. בביטוח הלאומי התמקדו בעלייה ברמת החיים ורמת ההכנסות של משקי הבית, שהעלתה את קו העוני ב־4.1% והכניסה עוד עניים למעגל העוני היחסי. במקביל, ראש הממשלה נתניהו, שהוא גם שר העבודה והרווחה, התמקד ב"ירידה הדרמטית בנתוני העוני של הילדים במהלך העשור האחרון, מ־36 ל־30 אחוזים, לירידה בשיעור העניים מ־25 ל־21 אחוזים", והבטיח להמשיך "לצמצם את העוני בכל שכבות האוכלוסייה".
בביטוח הלאומי כותבים במפורש על "חולשת המדיניות של הממשלה" בשינוי מגמת העוני בישראל, לדבריהם, "מאז הצטרפות ישראל לארגון ה־OECD ב־2009 מצב העוני, לאחר התערבות המדינה באמצעות מיסוי פרוגרסיבי ותשלומי קצבאות, לא ממש השתפר, אלא נשאר בין הגבוהים ביותר בהשוואה בינלאומית".
פרטי עדיף
פאנל שהנחיתי בחנוכה בישיבת הר עציון, עסק בדיוק בשאלה הזו: "צדקה במדינת ישראל – מופרטת או ממלכתית?" שמואל סלבין, שהיה מנכ"ל במשרדי האוצר והרווחה, השתתף בפאנל ואמר: "אני לא מכיר כלכלן רציני שחושב שצדקה צריכה להיות ממלכתית. למדינה יש אמנם מנגנונים רחבים, אבל הם לא יעילים. ומנגד, קהילה שנותנת צדקה היא רגישה ויודעת מי באמת נזקק לאותם כספים".
סלבין סיפר על ההתקשרות האחרונה שלו עם המדינה, לפני כ־15 שנה, כאשר זכה במכרז להפעלת 'תוכנית מהל"ב' ("מהבטחת הכנסה לתעסוקה בטוחה") בירושלים. מטרת התוכנית, שהעתיקה את תוכנית ויסקונסין מארה"ב, הייתה לעודד אנשים מובטלים להצטרף למעגל העבודה, באמצעות הקמת מרכזי השמה פרטיים שיכשירו ויתמרצו אנשים לוותר על הבטחת הכנסה לטובת עבודה של ממש.
"השקעתי חצי מיליון שקל מכספי כדי להביא את תוכנית ויסקונסין לישראל, כי האמנתי שכל אדם רוצה לעבוד ולתרום, אחרת אין לו ערך בעיני עצמו ובעיני משפחתו", סיפר סלבין. "החלטתי לעשות ניסוי אמיתי כדי להוכיח זאת, ואכן תוכנית ויסקונסין הוכיחה שאם אתה נותן למישהו חכה, הוא יבוא לעבוד. בעקבות התוכנית ירד דרמטית מספר המובטלים הכרוניים, המדינה חסכה 360 מיליון שקל מביטוח לאומי, והניסוי היה סופר־מוצלח".
סלבין: "הקיבוצניקים בנו למראית עין חברה שוויונית, שהרבה מאוד עניים סביבם שירתו אותם. זה דומה לדמוקרטיה באתונה, שהעניקה זכות בחירה רק לגברים ובעלי אדמות"
מדוע בכל זאת התוכנית נגנזה כעבור שלוש שנים בלבד? לדבריו, "באו אליי חברי ועדת הכספים וקיטרו שאני נותן לאנשים לעבוד בעבודות לא ראויות. שר התמ"ת אלי ישי הסביר לי שאני פוגע באנשים שלו כשאני שולח אותם לעבודה. ברגע שהפוליטיקאים התערבו, החלטתי שאני רוצה לסגור. הבנתי שאני לא רוצה עסקים עם המדינה, ואמרתי להם שאני מצטער שנכנסתי לפרויקט הזה. הבנתי שצדקה מדינתית זה איום ונורא, ושבגללה לא תהיה צדקה ולא תהיה מדינה. רק בקהילות צדקה יכולה לעבוד. הקהילות מכירות את המצוקה ומתגייסות לעזור, ואוי ואבוי לנו אם הממלכה תתעסק בצדקה".
לא לכולם קל לשמוע אמירות נחרצות מסוג זה נגד הסוציאליזם ונגד השאיפה שהמדינה תעזור לנזקקיה. רזי בן־יעקב, חבר קיבוץ לביא, הזכיר את הדרישה הציבורית לצדק חלוקתי ולצמצום פערים בין העשירונים השונים, בעיקר בעזרת המדינה ומוסדותיה. ודאי כשמדובר במדינת ישראל, זו שהקימה את הקיבוץ, מודל שהפך לסמל הציונות ושחרט על דגלו את השוויון בין חבריו.
על כך השיב סלבין: "אין בעולם צדק חלוקתי. אלה אגדות אורבניות. תמיד יהיו עניים ועשירים, והמחשבה על שוויון היא דברי הבל. הקיבוצניקים בסך הכול בנו למראית עין חברה שוויונית, עם הרבה מאוד עניים סביבם ששירתו אותם. זה היה דומה לדמוקרטיה באתונה – שיטה שהעניקה זכות בחירה רק לגברים, רק לבעלי אדמות, ורק לתושבי אתונה, ושלא ראתה את כל ההמונים מסביב שלא היו חלק ממנה. מצד שני, אני רואה את הבורגנות באנגליה שעובדת 400 שנה, למרות שיצאו למלחמות נגדה. הבורגנות ניצחה, והבורגנות היהודית יודעת לתת מענה לנזקקים. אם תעביר את זה למדינה, היא תהרוס את החסד".
סלבין סיפר שכאשר התמנה למנכ"ל משרד העבודה בשנות השמונים, הוא חקר את המצוקות והגיע למסקנה שמוכרחים לטפל בדחיפות במוסדות המסייעים לבעלי מוגבלות שכלית. "חשבתי אז שבמוסדות הממשלתיים, שם התקציב למיטה היה כפול, מטפלים בחוסים ההם כמו שצריך, ואילו המוסדות הפרטיים הם חאפרים שרק רוצים את הכסף. בדיעבד גיליתי שהמוסדות הממשלתיים היו הגרועים ביותר. חד, חלק, ברור ובלי שום ויכוח. אחרי שחזרתי משם לא יכולתי לאכול יומיים מהסירחון וההזנחה שראיתי. לעומת זאת כשביקרתי במוסד פרטי בכפר־סבא, ראיתי בחור שמטפל בכל אחד מהחוסים כאילו היה הילד שלו. אני מכיר גם את התיאוריות וגם את הפרקטיקה, ואני יכול לקבוע שכל מה שהמדינה נוגעת בו הוא איום ונורא. המדינה צריכה להסיר את ידה מניהול, כי כמעט כל מה שהיא עושה הוא בטמטום, בחוסר יכולת ניהול, ובעודף משפטיזציה".
חשיבותה של בושה
את ההיבט התורני סיפק הלל גרשוני, עמית מחקר בפורום קהלת ודוקטורנט לתלמוד באוניברסיטה העברית. לדבריו, גם חז"ל לא דיברו על צמצום אי־השוויון כיעד חברתי. "צריך להבחין בין מדינת רווחה, יעד שמעולם לא היה אצל חז"ל ופירושו חלוקה מחדש של העושר, ובין רעיון שיש נזקקים ושצריך לדאוג להם", הסביר. "לחז"ל לא אכפת מאי־שוויון. על הפסוק שלפיו צריך לתת לעני 'די מחסורו אשר יחסר לו', הם אמרו שלעשיר שירד מנכסיו יש לספק 'אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו'. זו דרישה שמבטאת דאגה למעמד החברתי, הפוך לגמרי מרצון שלא יהיה אי־שוויון. יש לאדם יותר כסף? לבריאות. גם הכלכלנים, רובם ככולם, לא אומרים שאי־שוויון פוגע בכלכלה, אלא להפך".
אז האם הממשלה צריכה להתעלם ולעצום עין לנוכח הפערים בין עשירים לעניים? בן־יעקב משוכנע שללא התערבות המדינה, אותם אנשים "שקופים" פשוט יישארו מאחור לחסדי הרעב והקור. לדברי גרשוני, לעומת זאת, "כבני אדם אנחנו יודעים הרבה יותר טוב לדאוג לאחינו הנזקקים. הפטנט של הצדקה הוא גאוני. מה ההבדל בין תקציב מדינתי לבין צדקה? הבושה. כשאני מקבל צדקה מקופה, מקרן קהילתית או מבן אדם, אני מודע לכך שזו צדקה. כלו כל הקיצין, אין לי ברירה, ולכן אני אקח את זה. לעומת זאת, כשהקצבאות מגיעות מהמדינה, זה כבר 'מגיע לי'. אני יכול אפילו לצאת להפגין ברחוב בדרישה שייתנו לי יותר כסף. יש פה בעיה פרקטית, כי אין לי שום בעיה לקחת יותר ויותר, ולהיות נזקק יותר ויותר".
איך בכל זאת מגדילים את עוגת הצדקה? על פי גרשוני, "אם אתה רוצה יותר צדקה, אתה צריך להוריד ממעמד הביניים יותר מיסים. סקרים מלמדים שכמעט כולם רוצים שהמדינה תיתן יותר שירותים לאזרח, אבל אף אחד לא רוצה לתת יותר למדינה. למה? כי הוא לא סומך על המדינה שתחלק את הכסף נכון. זה אומר הכול. כמה שפחות המדינה תיקח לנו, ככה יהיה טוב יותר לנו ולעניים. לא ראיתי מישהו שנתן מס הכנסה מרצונו כי זו צדקה בעיניו. מי שרוצה לשלם, מעביר למי שהוא רוצה".
גם סלבין הדגיש שהמדינה צריכה לתמרץ בעיקר את מעמד הביניים, "עשירון 5 עד 8, הבריח התיכון של הכלכלה ושל החברה". עם זאת, הוא מסכים שעל המדינה להציב את הבסיס – חינוך, תשתיות ובריאות לכולם. "המדינה חייבת להשקיע בבתי חולים ובאוניברסיטאות כי אלה תשתיות לאומיות, אבל במקום שהיא לא צריכה להיות מעורבת, שלא תתערב. החלם הוא שהמדינה לא מתערבת איפה שהיא צריכה להתערב, ולהפך".
מלבד עניים ונזקקים, גם עולם התורה נשען במאות השנים האחרונות על תרומות, חלקן מכספי ציבור. תקציב המשרד לשירותי דת הסתכם בשנת 2019 ב־736 מיליון שקל, מתוכם 450 מיליון שקל שהוגדרו ככספים המיועדים ל"תמיכות והעברות תקציביות". הדו"חות הכספיים של ישיבת הר עציון לשנת 2018 למשל מגלים כי הישיבה קיבלה באותה שנה תמיכות ממשלתיות בסך כולל של 8.8 מיליון שקל. הישיבה נשענת כמובן על מקורות מימון נוספים: שכר הלימוד ששילמו הורי התלמידים תרם לקופה עוד 16.5 מיליון שקל, ותרומות מגורמים פרטיים הוסיפו עוד 10.2 מיליון שקל לתקציב 2018, מתוכם 6.4 מיליון שקל שהגיעו מתורמים מחו"ל.
האם גם עולם התורה צריך להימנע מצדקה ממלכתית? "מוסרית זה פגום", סבור גרשוני. "אפשר להגיד שאין ברירה, ואם נותנים ל'הבימה' אז שייתנו גם לנו, אבל בסופו של דבר לוקחים מאנשים כסף בכפייה. אין להם באמת ברירה אלא לתרום". זווית אחרת ציין סלבין: "צריך לזכור שאם אתה מבקש שהמדינה תשלם לתלמידי חכמים, אתה מוכרח לקבל שהמדינה היא שתוכל להחליט מיהו תלמיד חכם וכמה תלמידי חכמים היא תממן".
