בשבוע שעבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את קובץ הרשויות המעודכן לשנת 2017, המציג בין השאר את מאזן ההגירה ב־255 הרשויות המקומיות בישראל. מאזן ההגירה 'נטו' הציב את ירושלים בסוף הרשימה – 17,098 תושבים בחרו לעזוב אותה, לעומת 11,090 ישראלים בלבד שנכנסו אליה באותה שנה. ובשורה התחתונה: מינוס 6,008. הרחק מאחוריה, שנייה מהסוף, ניצבה העיר אשדוד, עם 6,230 שיצאו ורק 3,227 שנכנסו (מינוס 3,003). שלישית מהסוף נמצאת חיפה – 9,870 יצאו ורק 7,501 נכנסו (מינוס 2,369).
לא צריך להיבהל יותר מדי מכמות העוזבים, בתנאי שיש מספיק תושבים חדשים שרוצים לבוא במקומם. אף יישוב ושום חבל ארץ לא רוצים לכפות על תושביהם להישאר בניגוד לרצונם, ולא פעם אלו נסיבות החיים – לטוב או חלילה לרע – הגורמים לבודדים ולמשפחות לשנות את מקום מגוריהם. פרידה ועזיבה של תושבים המעתיקים את ביתם ואת משפחתם מהיישוב שבו גרו, היא במקרים רבים סימן להתחדשות ולניעות חברתית, אבל היא עלולה גם לבשר על מגמה מדאיגה ועל חוסר שביעות רצון של התושבים.
מתוך עשרות אלפי המספרים בקובץ הלמ"ס, בודדתי את מאזן ההגירה ב־23 הערים, המועצות האזוריות והמועצות המקומיות ביהודה ושומרון (ובקעת הירדן). ללא שום קשר לתוכנית השלום שנרקמת כעת בארה"ב, או לדיבורים על מהלכי פינוי מצד פוליטיקאים שמנסים לקושש קולות ערב בחירות, מותר לבדוק כמה באו, ולא פחות חשוב גם כמה החליטו לעזוב, את עשרות היישובים מעבר לקו הירוק.
בשורה התחתונה, מאזן ההגירה ביהודה ושומרון היה חיובי במהלך שנת 2017. 17,189 ישראלים הגיעו, לעומת 15,882 שעזבו, כך שמאזן ההגירה 'נטו' הציג פלוס של 1,307 ישראלים. גם בדיקה של גילי 30־64, טווח הגילים הקריטי שבו ממוקמות מרבית המשפחות ושנועד 'לנקות' למשל מהסטטיסטיקה צעירים שעזבו ללימודים וכדומה או מבוגרים שנאלצו אולי לעבור מסיבות שונות, מציגה פלוס של 98 ישראלים – 4,571 נכנסו, לעומת 4,473 שיצאו.
ובכל זאת, כדאי להתמקד רגע לא בנטו החיובי, אלא במספר העוזבים את יהודה ושומרון בשנה אחת. 4,473 בגילי 30־64, ו־15,882 ישראלים בכל הגילים. אז טוב שהייתה להם האפשרות לעזוב כשלא רצו או יכלו להישאר ביישובם, וטוב גם לדעת שכנראה רבים מהם הצליחו למכור את דירתם, ועדיין מדובר במספר לא מבוטל של אנשים שהפכו את היישוב שגרו בו לתחנה בדרך. קרוב לוודאי שרבים מהם הגיעו ליישוב כ'תחנה סופית' מבחינתם, מקום שבו בנו את ביתם כדי להגשים חלום, עד שהגיע הרגע שבו בחרו לעזוב ולעבור למקום אחר.
אפשר כמובן לתלות זאת בקצב הבנייה הנמוך ובאישורי הבנייה המצומצמים מעבר לקו הירוק (חלק מהנוטשים אולי רצו ולא הצליחו לשדרג את דירתם/ביתם/הקרוואן שלהם); אפשר לחפש את הסיבות במניעי ההגירה 'הרגילים' בישראל ובכלל – שינויים בתעסוקה, בסטטוס המשפחתי, במצב הבריאותי וכיוצא בזה; אבל אפשר גם לתהות אם ההומוגניות ההתיישבותית המובהקת כל־כך ביהודה ושומרון – הכוללת יישובים ל'דתיים נורמליים', יישובים לבני 30־40, יישובים לתלמידי הרב טאו וכו' וכו' – לא הייתה מעיקה מדי וקשה לעיכול עבור חלק מהתושבים. בבחינת מי שקצת שונה, מוזמן לעזוב.
את שנותיי היפות ביותר העברתי בגוש עציון, חבל ארץ יפהפה שגם נהנה ממיקום לא רע בין ירושלים לתל־אביב. ואף על פי כן, 1,336 ישראלים עזבו את הגוש בשנת 2017, ורק 1,238 הגיעו. את מטה בנימין עזבו 3,283 ישראלים, לעומת 3,136 שהגיעו במקומם.
כמה זה משמעותי? בדיקה של מספר העוזבים ביחס לשיעור האוכלוסייה בכל יישוב או מועצה אזורית, מגלה שיו"ש חריגה יחסית לעומת שאר המדינה. ממוצע העוזבים בכלל הרשויות המקומיות בישראל עומד על כ־3.6% מאוכלוסיית העיר. בירושלים, השיאנית השלילית של ההגירה נטו, יצאו בסך הכול 1.9% מהתושבים. באשדוד עזבו 2.8% מהתושבים. בחיפה הנתון עומד על 3.5%. לעומת זאת, באלקנה למשל, מספר העוזבים בשנה אחת (263) מהווה 6.7% מאוכלוסיית היישוב. בקריית־ארבע מדובר על 6.2% מבני היישוב (452). באופן כללי, ב־17 מתוך 23 רשויות מקומיות ביו"ש, שיעור העוזבים היה גבוה מ־4%. היוצאות מן הכלל הן שתי הערים החרדיות ביו"ש – מודיעין־עילית (1.7%) וביתר־עילית (1.9%).
ואולי אולי כמות העוזבים היא דווקא סימן לחוזקה ולרעננות. כך למשל, שיאנית ה'נטישות', במספרים, היא דווקא העיר תל־אביב – שממנה יצאו בשנה אחת 23,047 ישראלים ונכנסו 21,533 ישראלים אחרים (הגירה שלילית של 1,514). מדובר על שיעור של 5.2% מהתושבים בעיר, כמעט פי שלושה לעומת יחס הנוטשים בירושלים, מה שלא הופך את תל־אביב לעיר גרועה. לכל היותר ניתן לומר שרבים מתושביה מיצו את העיר־ללא־הפסקה, שיש ביקוש ער לדירתם (ותג מחיר בהתאם), ושהגיעה העת מבחינתם להמשיך הלאה. מה שנכון לתל־אביב, נכון אולי גם ליישובי יו"ש. ודאי כל עוד הביקוש עולה על ההיצע.
