טיפול שורש בעזה: מצור הוא הפתרון

המלחמה שאנחנו מצויים בה כבר 711 ימים מוכיחה דבר אחד וברור: האסטרטגיה הנוכחית פשוט לא עובדת. אפשר לקרוא לתוכניות בשמות מהדהדים או לפתח את מבצע "מרכבות גדעון" למרכבות גדעון ד', ה' או ח', להכניס עוד טנקים, עוד שיירות, עוד יחידות מיוחדות, אבל השורה התחתונה נותרת כשהייתה: אנחנו רודפים אחרי הישגים נקודתיים, משלמים מחיר דמים כבד, ובסופו של יום האויב עדיין עומד על רגליו.

אין זה מקרה. יש סיבה עמוקה לכך שכל ניסיונות ההכרעה נכשלו עד כה. אנחנו מתעקשים לחשוב שהעולם יצדד בנו אם רק ננהל מלחמה “נקייה”, עם הקפדה יתרה על נורמות משפטיות וצבאיות. נדמה לנו שאם רק נוכיח שאנחנו זהירים, שהפעולות מוגבלות ומדויקות, נזכה להכרה ולגיבוי בינלאומי. בפועל, העולם לא מחלק לנו פרסים. להפך, זה הופך אותנו לפגיעים יותר: בזמן שאנחנו מתאמצים לעמוד בסטנדרטים דמיוניים, ההבלגה וההסתבכות מביאות עלינו עוד לחצים, עוד גינויים, עוד ועדות חקירה ועוד רדיפה של לוחמינו ולחצים להעברת הסיוע לאויב.

כל מבצע קרקעי, כל כניסה לעומק השטח, כל ניסיון לייצר “תמונה טקטית” נוספת גובה מחיר כבד. שוב ושוב אנחנו שולחים את מיטב בנינו ובנותינו למערכה שאין בה הכרעה אמיתית. שוב ושוב אנחנו מכניסים אותם אל תוך מרחב רווי סכנות, במטרה להרוויח עוד כמה שבועות של שקט מדומה.

כך המלחמה מתארכת. מחודשים היא נגררת לשנים והתחושה המרה היא שאין אופק לסיום. למרות שיש מי שרוצה שנתייאש ונחשוב כך, המציאות הזו אינה גזירת גורל, היא תוצאה של קיבעון מחשבתי מבוהל ושל סירוב לשנות גישה.

האמת היא שהכרעה לא תבוא מעוד מבצע נקודתי, לא מהרחבת ההפצצות, ולא מהסתערות קרקעית נוספת. ההכרעה יכולה להגיע רק באמצעות מצור אפקטיבי, כזה שלא משאיר לאויב אפשרות נשימה. לא דלק, לא סחורות, לא תנועה, שום דבר שמאפשר למערך הלחימה שלהם להמשיך ולהתקיים.

חשוב להבין. חיזבאללה בצפון, האיראנים במזרח, מדינות האויב באזור כולו, כולם עוקבים בדריכות אחר הדרך שבה ננהל את המערכה הנוכחית. אם ישראל תתבוסס בבוץ של מבצעים חוזרים ונשנים, הם יפיקו מכך עידוד והשראה ויפרשו זאת כחולשה. לעומת זאת, אם ישראל תתמיד במצור אפקטיבי מבלי להכניס גרגר קמח לאויב, לצד הפצצת מאגרי האנרגיה שיוריד את חמאס על ברכיו, יובן היטב לכל אויבינו שמי שמעז לפתוח במלחמה מולנו מסתכן באובדן מוחלט של כוחו ושל תשתיותיו. ההרתעה שנשיג במצור אמיתי בעזה תהדהד לכל המרחב ותייצר הרתעה אסטרטגית חסרת תקדים.

מצור כזה ישדר מסר ברור לאויבנו: מי שנלחם בישראל לא יוכל להתקיים לאורך זמן והאדמה שממנה יצא לפגע תסופח ותשוב לבעליה האמיתיים העם היהודי. ברגע שהם יבינו שאין להם אופק, שהבסיס האזרחי והצבאי שלהם נחנק, הם יתחננו להפסקת אש.

זה לא יהיה מהלך פופולרי. הוא לא יזכה אותנו בציונים לשבח בכותרות העיתונים בחו”ל. הוא עלול לעורר ביקורת חריפה ואפילו סנקציות. אבל זו הדרך היחידה להביא לסיום מהיר של המלחמה, להציל חיי חיילים ולחסוך לחברה הישראלית עוד שנים של דם ודמעות

מי שחושב שאם לא נעבור לאסטרטגיית מצור הדברים פשוט יסתדרו מעצמם - שוגה באשליות. העולם לא ייתן לנו קרדיט, להפך. גם אם נמשיך להילחם “נקי” ולהקריב את חיילינו בזהירות מופרזת, הביקורת תימשך והלחצים רק יגברו. זה לא נובע מרגישות מוסרית אלא משנאת ישראל עתיקת יומין: אנטישמיות שמחפשת כל אמתלה להאשים אותנו, תמיד ובכל מצב. מי שמניח שהעולם יכבד אותנו על איפוקנו, פשוט מתעלם מהמציאות.

הבחירה העומדת בפנינו ברורה: להמשיך עוד מאותו הדבר, להתיש את עצמנו לדעת ולשלם בחיי החיילים היקרים לנו מכל או לשנות פרדיגמה. מצור אפקטיבי, כואב וממוקד, הוא הדרך היחידה לקצר את הדרך ולהשיג את מה שכל עם ישראל מייחל לו: סוף אמיתי וניצחון במלחמה. לא עוד דשדוש אינסופי, אלא הכרעה שתבהיר לאויב שאין עוד משחקים.