אין רגע מדויק שבו החליטה נטעלי שם־טוב לצאת מהארון הפוליטי. הארון שבו מסתגרים לתקופה כלשהי רוב אנשי התקשורת שהם בעלי השקפת עולם ימנית. הייתה שורה של רגעים, שבהם החליטה כי מה שהיא שואפת לו הוא השפעה ציבורית. חלק מהרגעים הללו נכפו עליה – כמו הפיטורים לפני כמעט שנה מחדשות 13. אחרים הבשילו בה לאורך שנים של עבודה תקשורתית מיינסטרימית, שאליה הגיעה באופן הכי מילולי שיש, הרחק מבחוץ.
כשהיא נשאלת איך בעצם מנהלים קריירה בנווה־אילן כשהבית נמצא במטולה, היא משיבה: "לא הסכמתי לוותר. לא על עצמי ולא על הגליל. וגם למדתי ליהנות מזה. נהיגות ארוכות הן המדיטציה שלי. זה מאפס אותי וזה זמן למחשבות, וגם – המסיבות הכי טובות בארץ הן אצלי באוטו. יש לי פלייליסטים שלמים שמיועדים לנהיגה מוקדם בבוקר, כשאני צריכה להתעורר. אבל הבעיה היא לא הנסיעות שלי – הבעיה היא הלך המחשבה. הבעיה היא שילד שגדל בקצה המדינה יודע שכדי להצליח הוא צריך לעבור לתל־אביב", היא אומרת, והתסכול על המציאות הבלתי משתנה מבעבע ממנה. "כשעברתי לחדשות 12 גרתי כמה שנים בהר־אדר כדי להיות קרובה לאולפן, אבל כשנולדה הבת הבכורה שלי אמרתי שלא יכול להיות. חזרתי הביתה ושילמתי את המחיר של הנסיעות, אבל קיבלתי בחזרה את החיים שלי.
"באמת שאני לא מבינה איך יכול להיות שכל השידורים וכל הדסקים וכל האולפנים וכל הכתבים נמצאים במרכז. אני אומרת לבעלי (עידן אבני, כתב הצפון של "ישראל היום", הכ"ח) שהוא זן נכחד. כי כל שנה יש פחות ופחות כתבים, שמסקרים שטחים גדולים יותר ויותר. והרי הציפייה הייתה הפוכה: שככל שהטכנולוגיה תתקדם, מה שאתה יכול לעשות מרמת־החייל תוכל לעשות גם מקריית־שמונה. מה שאתה יכול לשדר מנווה־אילן, תוכל מנווה־אט"יב. וזה לא קורה. למה למשל דסק הסושיאל של תאגיד התקשורת הציבורי של ישראל, לא יכול לשבת באגמון החולה? הם הרי יושבים ומוציאים פוסטים לרשתות החברתיות. זה לגמרי יכול לקרות מהגליל. אבל ההוויה שלך היא התודעה שלך. כשאתה לא נמצא במקומות אתה לא מבין אותם. ובסוף, זה נהיה כמו חדשות חוץ. יש כתב צפון שמסקר את הכול: מזכרון־יעקב דרך מטולה עד רמת הגולן והעמקים, ממש כמו שיש כתב באירופה שמסקר את כל המדינות.
עוד כתבות בנושא
"ואז בצפון אתה מסקר תופעות. רצח, מלחמה, נגיף שעלול לאיים על המרכז, וגם ביזאר. סיפור על זה שהתפלפ והלך להתבודד במירון. החיים בפריפריה לא מוצגים כאופציה בכלל. זה לא על השולחן. אני לא רוצה ימי שידורים מיוחדים, אני לא מכירה יום שידורים מיוחד מתל־אביב. אני רוצה שתבואו. שתהיו פה, שתחיו פה. שתרגישו את הדבר. אגב, זה נכון לפריפריה כמו שזה נכון ליהודה ושומרון. זה אותו אירוע".
היא לוקחת לרגע לגימה מהסודה, ומתארת מקרה שמופיע בכתב התביעה שלה, שמתנהל בימים אלו כנגד חדשות 13. "עשיתי מהדורה ביום שישי, והיו חיפושים בבנימין אחר נער בן 14, שיצא למרעה ונעלם. ערב שבת, חיפושים קדחתניים. ביקשתי להוציא לשם כתב. אין כתב. תוציאו צלם. אין צוותים. ואני אומרת להם - תשמעו חבר'ה, זה לא הגיוני. זה אירוע פח"ע, זה ילד שנעלם, אנחנו צריכים להיות שם. כמה שעות אחר כך יש רצח ביפו. יש כתב בסטנד ביי בתל־אביב שמגיע לזירה, ועוד עיתונאי, שכמו שצריך, קופץ מהבית לאירוע. ואז מה שקורה הוא שאת הרצח ביפו אני מסקרת בשתי מצלמות, אבל לא נמצאת רגע אחד ביהודה ושומרון. זה מופיע בכתב התביעה כי כתבתי מייל למחרת למנכ"ל, שבו שאלתי איפה אנחנו. איך אנחנו יכולים להבין את האירוע אם אנחנו לא נמצאים שם. ובגלל זה, יושבים באולפנים ומעדיפים לדבר על 'אלימות המתנחלים' מאשר על הטבח הבא. כי אנחנו לא נמצאים שם, כי אנחנו לא מבינים את החיים שם. זה פשוט לא קורה. וזה לא משתנה.
"איך זה שכל האולפנים במרכז?" שם–טוב באולפני ערוץ 13 | צילום: צילום מסך באדיבות רשת 13
"או הדוגמה שלא מרפה ממני, על המאבק על מבחני הבגרות של קיץ 24. ילדי הצפון לא למדו מאז אוקטובר 23. גם אם ילד מקריית־שמונה שובץ לבית ספר במקום הפינוי שלו, בסוף הוא גר עם כל המשפחה בחדר במלון. ככה הוא אמור להתכונן לבגרויות? משרד החינוך גרר רגליים, והתקשורת - זה כמובן לא עניין אותה, ואף אחד לא עשה כלום. ושנה אחרי זה, היה 'עם כלביא'. 12 ימי מלחמה של טילים על כל המדינה, ולפתע ההקלות בבגרויות ניתנו כמו קסם. זה סיפור שממחיש כמה חזק אתה צריך להיות כדי שברגע הנכון יראו אותך, לא כקורבן אלא כמי שמגיע לו. מנהלת מחוז צפון של אחת מקופות החולים ניסתה לעשות שינוי. היא סיפרה שבדיון של הקופה על משאב מסוים, היא הציעה לשים אותו בקריית־שמונה. אמרו לה: אבל מה, מתל־אביב ייסעו לשם לפרוצדורה רפואית? והיא השיבה: מקריית־שמונה נוסעים לתל־אביב, זה לא אותו דבר? זו אותה נסיעה. אותו זמן. אותם קילומטרים. הבעיה היא התפיסה".
שם־טוב היא ילידת 1983, נשואה ואם לשתי בנות: דניאלה, בת העשר ואלונה בת השבע. היא גדלה במטולה, ואת דרכה העיתונאית החלה בצפון, שלא קשה להבחין עד כמה הוא קרוב לליבה, כמגישה במהדורת החדשות המקומיות. בהמשך עברה לחדשות המקומיות בתל־אביב, וב־2013 הצטרפה לחברת החדשות בערוץ 12. היא החלה בהגשת מבזקים והמשיכה כמגישה בתוכניות סדר עולמי, מהדורה ראשונה ומהדורת הלילה. במאי 2023 עברה לחדשות 13, שם הגישה את התוכנית "זמן שישי". בספטמבר 2025 פוטרה.
הצילומים לכתבה הזו, שתואמו לשש בבוקר, היו הזדמנות עבור שם־טוב. היא המשיכה מהם לסיור של תחילת יום בשדות המושבה, אחר כך לביקור חיילים. בבית שלה במטולה היא עדיין לא חזרה להתגורר מאז אותו יום שבו ראתה את אופנועני חיזבאללה במרחק הושטת יד, כשהטלוויזיה כבר שידרה מראות של טנדרים לבנים בשדרות. הסיבה לכך קשורה לדבריה לרצון שלא לנתק את הבנות מבית הספר בו למדו בינתיים.
"לימד אותי את יסודות העיתונות". רם לנדס | צילום: פלאש 90
"ההורים שלי עברו לקריית־שמונה בשנות השבעים מאזור הקריות. משם עברו למטולה כשיכלו להרשות לעצמם בית עם גינה. הם היו ב'הרחבה' הראשונה, מאה מטרים מהגדר. הרבה שנים כילדה לא הבנתי את הבחירה הזו שלהם. אבל גדלתי, בגרתי, עשיתי צבא, קצונה, קבע, שני תארים, ואז הבאתי את הבנות שלי לגור בבית האחרון במדינה. מה שמדהים זה שאני חושבת שרק עכשיו עשיתי איזו סגירת מעגל עם המעבר של ההורים שלי, כשראיתי את המתיישבים החדשים שבאים למטולה, ופתאום הבנתי כמה אני גאה בהחלטה של ההורים, וכמה אני מודה להם עליה. זו פתאום הבנה שהאירוע הזה של חלוציות לא נגמר. הוא דבר שאתה בוחר בו יום־יום".
בבוקר 7 באוקטובר, היא משחזרת, "התחלנו לראות מה קורה, ומנכ"ל חברת החדשות התקשר ואמר 'בואי', ראינו את האופנועים של חיזבאללה, ממש ליד הבית. מעבר לגדר. זאת הייתה הנקודה שהם תמיד היו באים אליה, כל 'הקודקודים' שלהם עם הרכבים השחורים הגדולים. אמרתי לעידן שהם עוד רגע פה. נכנסתי לאוטו אחד ונסעתי לנווה־אילן, והוא נכנס לאוטו אחר ויצא עם הבנות ממטולה. בדרך ראיתי את אבא שלי, שכבר הלך לבית הכנסת, חוזר אחרי שהגיע קצין שאמר להם להתפזר".
הם לא ידעו שמדובר בפינוי לזמן ארוך כל כך. "באמת לא הבנו מה קורה. אני עד היום לא מבינה. תמיד כשמדברים על אגו של גברים בפוליטיקה, אני אומרת שאגו של גברים הציל את מדינת ישראל ב־7 באוקטובר. כי אם השיעי היה חושב לתת לסוּני את הקרדיט, לא היינו מדברות פה עכשיו. ואם הסוני היה מעדכן אותו, לא היינו פה. במקרה הטוב הייתם מנהלים מאבק לשחרורי מהשבי. אני יודעת שניצלנו בנס. יש לי תפיסה עמוקה על למה השתרשו פה תיאוריות קונספירציה, אבל המציאות היא שזאת הייתה התפיסה במשך שנים. חקלאים יצאו לעבוד, והצבא הסתתר מאחוריהם. בלבלנו את התפיסה של התלם האחרון".
עזיבת הבית הייתה לא קלה, במיוחד עבור הבנות, אבל הדאגה של המדינה באותה תקופה הייתה מעבר למצופה. "תוך כדי מלחמה ידעו לתת מענה לפחות ברמה הכלכלית. ידעו לתת מלונות כשלי כבר היה ברור שצריך לחפש פתרון עצמאית. לעומת זאת, אירוע החזרה הביתה לא נוהל. לא הבינו שזה לא סוויץ' של און ואוף. זה יצר המון בעיות. מול החבר'ה הוותיקים, אנשים בני 80 שמטולטלים מכאן לשם, מול משפחות עם ילדים, שהמדינה הודיעה להם שחוזרים באמצע שנת לימודים. אתם מצפים ממני שאחרי חופשת פסח הילדה לא תחזור לכיתה? וגם מול המתח, מול התפיסה הזאת שהשתרשה, למרות שאני חושבת שבדברים האלה יש יותר רעש מאמיתות, אבל היה איזה רעש סביב המשפחות הדתיות שהגיעו, כאילו הן באות לשנות את הצביון. מבחינתי, אלו אנשים שהיו שם כחיילי מילואים בכל התקופה שאנחנו היינו מפונים. ואז הם סיימו את המילואים, הורידו את הקסדה, ראו שיש להם כיפה, אז עכשיו הם לא מספיק טובים בשביל לבוא עם הילדים שלהם? אני עצמי בחרתי להשכיר בינתיים את הבית שלי למשפחה דתית. אנשים נחמדים מאוד, דיירים טובים". מול הפרסום כי מדובר במשפחת אחיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אומרת שם־טוב כי היא מעדיפה לשמור על פרטיות השוכרים שלה.
והיום אתם בקיבוץ סוללים.
"נכון. נשארנו בגליל. אזור שסובל משמעותית בגלל מיעוט יהודי, ולצערי, יש לכך התעוררות מאוד חלקית של ההנהגה. לא רבים מעיזים לדבר על זה. במגמה הקיימת נשוב בשנת ה־100 להקמת המדינה, ב־2048, לנקודת הפתיחה של המדינה מבחינת הנתונים: 37 אחוז יהודים בכל מחוז הצפון. כולל עפולה, כולל מגדל־העמק, כולל רמת־הגולן. אלה תפיסות שחייבים להתעורר מהן".
שרשרת האירועים שהובילו לסיום ההעסקה שלה בחדשות 13 כללה לדבריה, בין השאר, טור מצולם שהוקדש לאמירותיו הסותרות של יאיר לפיד, הסירוב שלה לחתום על עצומה נגד מינוי יוליה שמאלוב־ברקוביץ' למנכ"לית הערוץ, ובעיקר ההיענות שלה להנחות את טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בשנה שעברה, "שהביאה לפיצוץ".
"הבאתי את הבנות לגור בבית האחרון במדינה". עם משפחתה | צילום: באדיבות המרואיינת
"הגעתי לתקשורת מכיוון שבמשך שנים לא ראיתי שם לא את עצמי ולא את סביבתי. הלכתי לאודישן בחדשות המקומיות, והתמזל מזלי ליפול על רם לנדס שלימד אותי את יסודות העיתונות. חבל שאחרים לא למדו אצלו", היא מוסיפה בציניות. "הוא חיבר אותי לשליחות שלי בעולם. בשנים האחרונות הייתה פה שורה של אירועים לאומיים: מה שקראו לו ממשלת השינוי, ואז הרפורמה המשפטית וכמובן 7 באוקטובר שמאוד חידד לי מה אני רוצה. תפיסת העולם שלי נבנתה על ההחלטה של ההורים שלי לגור בצפון. כל החיים ידעתי שיש לי תפקיד. אבא שלי תמיד אמר שאם אנחנו לא נהיה כאן, יהיו כאן הערבים. וכל החיים הסתכלתי מהחלון של הבית וראיתי אויב. ראיתי את הגדר לפניי, ובגב שלי ראיתי את ישראל. אז גם כשבאתי לאירועים כמו הרפורמה המשפטית, היה לי קל מאוד להחזיק עמדה מורכבת, שאמרה אפס פשרות מול האויב ולכן יציאה נחרצת מול אירוע הסרבנות, אבל הרבה חמלה למה שקורה לי בגב ולכן הרבה סלידה גם מהדורסנות. זה הציל אותי מלהיכנס לסחרור שהתקשורת נכנסה אליו, אבל זה גם מה שהכניס אותי למלתעות של תעשיית השבבים הישראלית, זה ברור לי".
הקדישה טור לאמירותיו הסותרות. יאיר לפיד | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
כשאת אומרת תעשיית השבבים – הכוונה לתקשורת הישראלית?
"לא, לא. תעשיית השבבים היא לא של התקשורת, התקשורת היא שחקן בתוכה. אני קוראת לזה תעשיית שבבים כי מה שקרה פה בשנים האחרונות הוא שאנשים טובים הופכים לשבבים שעפים בניסיון להתנגד לעמדה שונה. זה אפילו לא עמדות ימין. זו אידאולוגיה בנוגע לממלכתיות, לאירוע הגדול שקורה פה. זה הרבה יותר מ'כן ביבי לא ביבי'. זה אירוע של תפיסה לאומית, שאלות של מהי המדינה ומהם היסודות שהיא יושבת עליהם. אני גדלתי עם התפיסה של טרומפלדור, שאם אנחנו לא נהיה כאן לא תהיה כאן מדינה. המדינה היום לא באמת נמצאת עד הסנטימטר האחרון שלה במלוא המובן של מדינה, אם מדובר בשירותי חינוך, בריאות, תקשורת, מוקדי כוח. במקום אלו, יש בקצוות בטונדות וגדרות וחוות. בגליל, בנגב, בבקעת הירדן, ביהודה ושומרון. בתפיסה שלי 7 באוקטובר הוא לא רק אירוע ביטחוני. הוא אירוע חברתי. העובדה ששולחן מקבלי ההחלטות היה הומוגני וחדגוני להחריד, הביאה אותנו לאותן זוועות.
"נוצר כאן מצב שבו אנשים טובים עפים, ובכל פעם מוצאים סיבה למה הם שבב שצריך לעוף. פעם אחת כי הוא חובש כיפה ופעם אחת כי הוא הסכים להסכים עם הממשלה הלא־נכונה, ופעם אחרת כי יש לה דעה פחות נאורה. ומעל זה נשכחו התפקידים המקוריים. בית המשפט הפך להיות תחליף לממשלה לא נחמדה או לא לגיטימית, היועמ"שית הפכה להיות תחליף לאופוזיציה לא מתפקדת, הפצ"רית מזהה תהליכים, והתקשורת חזרה להיות תקשורת מפלגתית, או לפחות גושית. שכחנו מה האינטרס הציבורי. במצב כזה אתה יכול לשבת באולפן ולנהל דיונים שמשכנעים שחמאס הוא רעיון ולכן אי אפשר להשמיד אותו, אבל הדמוקרטיה הישראלית לעומת זאת היא רעיון שמת כל פעם במכות קטנות. ולכן על כל פיצול תפקיד, כל שינוי הרכב, כל עילת סבירות, צריך לשרוף את המועדון. אני, יש לי מאה מטר קדימה אויב, והרבה חמלה למדינה שמאחור, ואני לא רוצה לשרוף את המועדון. זה ההבדל. ככה את נכנסת למלתעות. ככה את מגיעה לפיצוץ על שהסכמת להנחות את טקס המשואות, או לא הסכמת להגיד בשידור כל מיני טקסטים הזויים על כך שישראל רוצה להרוג את החטופים. זה האירוע, וזה לא הסיפור שלי. זה סיפור הרבה יותר רחב".
אני מספרת לשם־טוב שקרולין גליק, עיתונאית ותיקה והיום יועצת בכירה בלשכת ראש הממשלה, אמרה לפני הרבה שנים שאין תקרת זכוכית לנשים בתקשורת הישראלית, אבל יש תקרת זכוכית מאוד מובהקת לנשים ימניות. שם־טוב צוחקת. "נשים ימניות זה ממש להרוג שתי ציפורים במכה. התקרה מגדירה את הגובה שלך ואת איך שאת צריכה להיראות. לא רזה מדי, לא שמנה מדי, לא יפה מדי, לא חכמה מדי, לא אסרטיבית מדי, ו־ודאי לא ימנית מדי. גם לא מזרחית מדי".
כשאת מסתכלת לאחור על התקופה בתקשורת, יש מקומות שעליהם את אומרת: טעיתי? הייתי יכולה להתנהל אחרת?
"מאז 7 באוקטובר אני עם תחושת כישלון עמוקה. תחושת אשמה. לא מזמן דיברתי על זה באיזה סרטון שהעליתי ברשתות, כי הטלפון שלי הזכיר לי ביקורת בעיתון הארץ שהייתה עליי, אחרי שראיינתי חקלאי מהעוטף לפני 7 באוקטובר. הייתה לנו שיחה לגיטימית מאוד על שחמאס לא אמור לבנות לו עמדת תצפית מעל הבית, והוא זכאי לדרוש שהצבא יטפל בזה גם אם זה יגרום לתגובה וחמאס יירה על נתב"ג. כתבו עליי באותה ביקורת שאני מחרחרת מלחמה. אפרופו ביקורת על נשים, כתבו שם: 'נטעלי שם־טוב נראית נסערת באופן אישי'. ובאמת הייתי נסערת באופן אישי, כי גם לי יש כזאת עמדת תצפית מעל הבית. וגם לי זה לא נראה הגיוני שהבנות שלי משחקות בארגז חול, והם יושבים ומסתכלים עליהן מלמעלה. אני לא מכירה שום מדינה ריבונית שהייתה מקבלת את הדבר הזה".
בשנה החולפת היא עבדה בלא מעט תפקידי הנחיה, כמו טקס פרס ישראל וועידת הנשיא. אך בשורת הנושא בחשבון האינסטגרם שלה, מתחת לתיאור "עיתונאית", כתוב: "תכף אשוב".
פרטי והסבירי.
"אני עוד אשוב. לא יודעת איך, אבל לא סיימתי את הקריירה. אני לא יודעת אם לתקשורת. האופציות מצומצמות".
כמה אחוזים מהאופציות האלו תופסת האפשרות למעבר לפוליטיקה?
"זו אופציה קיימת, לא יודעת לנקוב באחוזים. יש לי הצעות מכמה מפלגות". אחת מהן, כפי שכבר פורסם, היא מהליכוד. שם־טוב מעדיפה שלא להיכנס לשאלה אם ראש הממשלה עצמו התקשר להציע לה מקום משוריין ברשימה. "אני יכולה להגיד שבחודשים האחרונים הבנתי שלא מספיק לי לרצות להיות הקול או הפנים, כמו שהייתי בתקשורת. זה זמן המעשה. הבנו באירוע הביטחוני־חברתי של 7 באוקטובר שהניתוק עלה לנו בחיים, שהיס־מניות והחדגוניות עלתה לנו בחיים. הבנו שאין מבוגר אחראי. שזה עלינו, הדבר הזה, זה אנחנו. אין אף אחד אחר. שם אני נמצאת.
"אני מבקשת היום להגשים חזון. אם יקום עכשיו ערוץ תקשורת בישראל שיאמר שהוא רוצה להקים אולפנים באזורי הגבול, אני שם. אם יש מישהו שיאמר - בואי נעשה את זה דרך הפוליטיקה, אני שם. אם יש מישהו שיגיד בואי נעשה את זה דרך המגזר השלישי, דרך עמותות, דרך יזמות, אני שם. החזון הזה חייב להתממש. כי אם הוא לא יתממש, אנחנו נאבד את המדינה הזו. אנחנו נאבד את הגבולות שלה, ומשם אנחנו נאבד את המרכז – ראינו איך זה קורה ביום אחד. אז המעשה הזה, החזון הזה, שאני כל כך בטוחה בו והוא כל כך בוער בי, צריך להתממש. ואיפה שזה יהיה, זה יהיה. לא משנה הטייטל. בינתיים אני מתהפכת על משכבי בלילות".
בגלל ההתלבטות?
"זו לא התלבטות, זה לבוא מדויקת. לא איפה אני אהיה, אלא איך אני עושה את הטוב ביותר בשביל להצליח בזה".