מה לא הובטח בקדימונים הרבים לסדרה החדשה של אדיר מילר? בעיקר שזה מוצר חדש על המדף. לא "רמזור" ולא "צומת". ועם יד על הלב, כבר אז זה נשמע פחות מפתה. כי למילר יש סגנון מיוחד, הומור בגובה העיניים שאיכשהו מדבר לכולם. הוא קליל, לא מתחכם, וזה מה שהפך את הסדרות שלו לאהובות כל כך על הישראלי הממוצע. כמו בירה בשקיעה או קפה בבוקר. למה לוותר על זה ולהחליף בתה צמחים מסורבל?
אבל מילר, כמו הדמות שהוא מגלם, רוצה שינוי, והכריז שהפעם הוא עושה דרמה קומית, עם גיבור, קונפליקט, ורגש. כמו שצריך. כך נולדה "ריסט" שעלתה בשבוע שעבר בקשת 12. הסדרה מתארת את חייו של גידי בן ה־50, וכצפוי הם אפורים ומלאי אכזבות. נישואים משמימים, ילדה מעצבנת, סדר יום שכולל עבודה כנגד בשירות קבע, חדר כושר וביקור אצל האב המורדם בבית חולים. קלאסי, קלאסי, קלאסי. הוא מגלה שהוא עומד למות בקרוב, ואז מתחיל את חייו מחדש.
בואו נגיד שחידוש אין כאן. ריסט זועקת סרט אמריקאי של קומדיה פרועה, בעיקר בזכות המהפך הקיצוני שגידי עובר בעשר דקות צפייה. למשל, מאדם שנותן לכולם לחתוך אותו אפילו כשהוא נוסע באופניים חשמליים, לכזה שמטיל את מימיו ישירות על המפקד השנוא.
הכי מעניין
נמשיך בזה שהסיפור של גידי מנסה כל הזמן להתקדם לאנשהו, אבל מתנגש בכל רגע בבדיחה. בדרך כלל לא נחוצה, ואפילו קצת מעיקה. אולי הניסיון להוסיף רובד דרמטי הביא עלינו מטר בדיחות סטייל הדוד שעושה בושות בליל הסדר, שאולי היו פורחות בסדרה כמו רמזור, אבל כאן נותר רק להסיט את הראש ולחכות שייגמר, כל פעם מחדש. ההומור הכבד מנסה להיכנס באלגנטיות בתוך אירועי חייו המבאסים של גידי, וכשכזה כן מצליח לעיתים, בכל זאת קומיקאי מנוסה, עדיין לא ברור מה מקומה של הדרמה כאן. רגעים כמו פיטוריו של גידי, מפגש שלו עם אביו או הידיעה על מותו, חולפים ליד האוזן. עוד לא שמת לב שהם שם, וכבר מופיעה הבדיחה הבאה. שלא לדבר על דיאלוג קצר מדי עם ביתו (אלונה סער) וחושף את העובדה שהוא למעשה אלמן. אבל למה להתעכב על זה, בואו נתאוורר עם איזו בדיחה.
אפשר להבין את הרצון של מילר להתחדש. והוא הוכיח לא פעם שכישורים דרמטיים יש לו בהחלט. אבל זה מה שהפך את ריסט ליצור כלאיים משונה. אבא עושה בושות שמנסה להיות רציני מפעם לפעם, וכמו בשולחן החג, זה לא משהו שכיף לצפות בו.
ריסט 10 פרקים // אורך כל פרק: 40 דקות // קשת 12 // בתפקיד אשתו הנוכחית: מירי מסיקה, לראשונה בתפקיד קומי ללא שירה