אייל שני נגד טוני סופרנו: הסדרות האהובות על כותבי מוצש

אייל שני VS טוני סופרנו

/ עדן אביטבול /

כשהתחלתי ללמוד תסריטאות ישבתי עם חבר, תסריטאי ותיק, שאמר לי, תשמע, יש שתי סדרות שאתה חייב לצפות בהן: הסופרנוס ומד מן. אם תצפה בשתיהן במספיק שימת לב אתה תהיה תסריטאי טוב. אז עשיתי כמצוותו והתחלתי לצפות. כל פעם קצת, לפעמים הייתי צולח אפילו פרק אחד שלם בערב! לא נעים לספר, אבל מאז עברו כבר כמה שנים ועוד לא זכיתי לסיים את שתי סדרות המופת האלה. מה לעשות. החיים קורים. ובסוף היום אנחנו מעדיפים להיזרק מול מאסטר שף ולכבות את המוח. וככה, בסוג של צדק פואטי אם תרצו, אייל שני מנצח אפילו את טוני סופרנו.

עצור סיסמה

/ הרב אברהם סתיו /

יש לנו מינוי נטפליקס משפחתי, ובתחילת כל סבב מילואים חוזר אצלנו טקס קבוע: אני יורד לשטח ומבקש שישלחו לי את הסיסמה להתחברות. קראתי פעם אצל יהודה גזבר כמדומני שסרט הוא כמו סיפור קצר. העלילה שלו סובבת סביב פואנטה ממוקדת שהולכת ונבנית, ואילו דווקא סדרת טלוויזיה היא המקבילה לספר, ומאפשרת צמיחה עמוקה של הדמויות. כך שבשמירות הליליות הארוכות, כשהעיניים מבקשות להיעצם, אני משאיר אותן פקוחות מול סדרה טובה בנטפליקס. לאחרונה אני צופה בעונה החדשה של הסדרה הדיסטופית "מראה שחורה". זו סדרה שבה כל פרק בוחן את המשמעויות החברתיות של פיתוח טכנולוגי מסוים שעשוי להגיע בעתיד, אבל היא מעוררת גם המון מחשבות על האופן שבו הטכנולוגיה מעצבת אותנו בהווה.

הפסקת מוח

/ בת־אל בן־חורין /

עד לפני שלושה חודשים בערך הייתי לרוב מסיימת ימים ארוכים ועמוסים עם טראש איטלקי בנטפליקס, קומדיות רומנטיות סטייל. שזה כמו טראש אמריקאי רק בשפה אקזוטית ובמקצב שעושה חשק לדבר עם הידיים. לפני שלושה חודשים הנטפליקס שלי החליט שהוא לא מתחבר יותר בלי להסביר למה, ולי לא הייתה שנייה פנויה לטפל בתקלה. יוצא שמאז אני צופה הרבה פחות בטלוויזיה. ובכל זאת לפעמים אני רוצה לכבות את המוח מתלאות "חיינו בזמן האחרון", ומוצאת את עצמי נגררת לתכנים אקלקטיים מאוד בכאן 11 או יוטיוב שנעים בין בינג' של "שום פלפל ושמן זית" (המצוינת, אגב), לבין תחקירים של "המקור" כמו זו על כתות, שעשתה לי סיוטים בלילה. כשאני חושבת על זה, רצוי מאוד שאסדר את הנטפליקס ואחזור לסדרות איטלקיות מטופשות בהקדם, ובצפייה בהן אין ספק שאנשנש את הפסטה של חיים כהן.

אהבה משוט ראשון

/ שרול (ישראל גוטמן) /

זאת צפייה שנייה שלי, ואהבה מהשוט הראשון: הסופרנוס (ועוד לחשוב שהתחלתי והזנחתי למשך שנה רק כדי לחזור בכל הכוח). מוצא את עצמי שוב מהופנט. המון נאמר על הסדרה הזאת, ואני בעיקר פוגש שם השראה לא הגיונית, דמיון רב לצד המרוקאי של המשפחה שלי (אנשים חמים, על כל המשתמע מכך, כפרה עליהם) ואפילו רצון לבשל יותר טוב, וגם ב־12 בלילה לאלתר ממיטב אופציות המאנצ' לכדי ארוחה סיציליאנית ראויה, ועוד בחיפוש אחר הגאבאגול הכשר. כמו כן פסקול נדיר (ואולי לא מדובר מספיק) ורצון עז להתלבש אלגנט ביום־יום בעקבות הצפייה, וכנראה שקווזימודו חזה את כל זה, אבל מה תעשה, אה?

צפיית מבחן

/ יעל אברך /

אף שמעל דפי העיתון הזה עיקר תפקידי הוא לקרוא ספרים, אני אוהבת מאוד טלוויזיה. פחות מספרים, אבל יותר מקולנוע. לצד חיבה בלתי מוסברת לריאליטי טראש ופשע אמיתי (אולי כי הן דורשות פחות ריכוז ומאפשרות לי לעשות עוד כמה דברים במקביל), יצא לי להתחיל לצפות לאחרונה בשתי סדרות של יוצרים שאהבתי מאוד את הסדרות הראשונות שלהם. "אז בקיצור" של רפאל בוב וקסברג, יוצר "בוג'אק הורסמן" האגדית ו"מוגזמת" של לנה דנהאם, יוצרת "בנות" האהובה.

עד כה התחושה בצפייה בהן מוכרת ומנחמת, אבל הן עדיין לא הגיעו לאזורי הגובה והעומק שסדרות הביכורים שלהן עוררו, ואני מקווה שתסמונת האלבום השני תדלג מעליהן באלגנטיות.

שבירת הכלים

  / יאיר אגמון /

האמת המרה היא שאת רוב התוכן הקולנועי והטלוויזיוני שבו אני צופה, אני רואה בזמן שאני מעמיד מדיח כלים. אני מתבייש לכתוב את זה, אבל זאת האמת. ועכשיו אספר לכם במה אני צופה. בכל התכנים של "כאן" שעולים ליוטיוב. זה פשוט לא יאומן כמה זה נוח ככה. וחוץ מזה, כחבר האקדמיה לקולנוע, אז לקראת התחרויות אני מקבל גישה לצפייה. ותנו לי לספר לכם שהסרטים פשוט מדהימים. ואם צריך בכל זאת להמליץ על סדרה! אז "חזרה גנרלית". זו סדרה קרינג'ית ומביכה, שלא הצלחתי לצפות בה בזמן שאני שוטף כלים, כי היא כל כך משונה ומעניינת. אני ממליץ בעיקר על העונה השנייה, אבל בעיניי זו סדרת מופת. צפיתי בה ואני מרגיש שהיא הולכת איתי. במבט העקום שלה על החיים ובניסיון האומלל לשלוט בחיים האלה, שהכאוס והסדר משמשים בהם בערבוביה. גם את זה למדנו בחג סוכות. בסוכת העראי שבה אנחנו ישנים, ובחיי העראי שאליהם נקלענו בסופו של חג הסוכות, לפני שנתיים.

לרדת מהפסים

/ נעמה רוזן־קרייף /

בתור כתבת אופנה אפשר היה להמר שאני מבלה את הערבים שלי מול ערוץ האופנה עם רישום מדויק של כל טרנד שעובר על המסלול במילאנו או בפריז. אבל האמת היא שהמסך אצלנו עסוק בעיקר בהרפתקאות של ריידר והכלבלבים או בלהיטים הבלתי נגמרים של קוקומלון. כך יוצא שהרגלי הצפייה שלנו רחוקים מהקולקציות של דיור ומתמקדים יותר בצבעי הפסטל של סדרות ילדים בלופים אינסופיים. אם בכל זאת אני מנסה להיזכר ברגעי צפייה אישיים אז "אוףרוד" של ליאור רז ורותם סלע בנטפליקס לגמרי תפסה אותי. היא גרמה לי לחשוב לא רק על החיים המודרניים בכלל, אלא גם על שלי עצמי. כאילו מישהו לחץ רגע על פאוז ונתן לי מבט ממעוף הציפור.