הקרנת הבכורה של הסדרה התיעודית החדשה "אינתיפאדה", שמשודרת השבוע בכאן 11, הייתה אמורה להתקיים כבר לפני שנתיים, ב-6 באוקטובר 2023. העובדה הזאת שנאמרת רק בסוף הפרק האחרון, עשויה להסביר כמה מנקודות העיוורון של הסדרה, שמבקשת לסכם ממרחק של למעלה משלושים שנה את האינתיפאדה הראשונה.
היוצרים בן שני ושי להב, ששירתו באינתיפאדה ההיא, חוזרים בארבעת פרקי הסדרה אל הימים ההם ופותחים לראשונה יומנים ומכתבים שכתבו באותה תקופה. הזווית המרכזית של הסדרה היא הזווית של החיילים והמפקדים שהתגייסו לצה"ל כדי להילחם בצבא אויב, ומצאו את עצמם רודפים אחרי נערים שמשליכים אבנים, ברחובות צפופים של מחנות פליטים בעזה וביו"ש, ללא תורת לחימה תואמת.
חייל צה"ל מול פלסטינים באינתיפאדה הראשונה | צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
נתחיל ממילה טובה. זו סדרה מרתקת מבחינה קולנועית ותיעודית. לא השתעממתי לרגע. היא ממחישה היטב את חוסר האונים של הצבא שלא היה מוכן להתמודדות עם אתגר של אלימות וטרור מהסוג הזה.
הכי מעניין
אבל לצד הבאת הזווית הצבאית הנבוכה והמתוסכלת, יוצרי הסדרה כמעט ולא הביאו למסך את נפגעי האינתיפאדה. מי שלא חי אז עלול לחשוב שהאינתיפאדה הסתכמה בילדים שמשליכים אבנים ובנשים שחוסמות כבישים.
היוצרים לא הביאו למסך אף לא אחד מאלו שנשרפו קשות כתוצאה מבקבוקי התבערה שהושלכו אז בכבישים. הם היו יכולים להביא את דב קלמנוביץ', הפצוע הראשון של האינתיפאדה שנפצע אנושות ב-75% משטח גופו כתוצאה מבקבוק תבערה שהשליך לעברו מחבל בפאתי אל בירה. הם היו יכולים להביא את קצין המילואים שמעון נבון שנפצע אנושות מבקבוק תבערה שהושלך לג'יפ שלו במהלך שירותו כסגן מפקד פלוגה בגזרת חברון. הסדרה אמנם מתייחסת לחטיפתם של החיילים אילן סעדון ואבי סספורטס וגם לפיגוע באוטובוס של קו 405 אבל היא עושה זאת רק בשלב בו נכנס חמאס לסיפור ומייצרת תחושה שעד אז, נזקי האינתיפאדה הסתכמו בניפוץ של כמה שמשות רכב של חיילים או מתנחלים.
כשעשינו קניות בבית לחם
ההתמקדות בזווית של החיילים מחמיצה גם זווית חשובה של מתנחלים, שבבת אחת חוו מהפך במערכת היחסים עם שכניהם הפלסטינים. המתנחל היחיד שמתראיין כמתנחל הוא עדי מינץ, תושב דולב, אך בשניות המעטות שלו על המסך לא מספיק מבינים עד כמה האינתיפאדה שינתה את החיים ביש"ע.
כילד בגוש עציון אני זוכר היטב את השינוי הזה. לפני האינתיפאדה השתתפתי בחוג סיירות שבועי של בית ספר שדה כפר עציון. בכל שבוע היינו יוצאים לטיול של כמה שעות באזור הגוש. נכנסנו למערות ערביה ליד מחנה הפליטים אל ערוב, הסתובבנו במתחם הכנסייתי הנטוש ממול, ולא פעם צעדנו בפאתי הכפרים בית אומר ובית פאג'ר בטבעיות גמורה, כשילדי הכפר מלווים אותנו.
את כל הטיולים הללו עשינו בלי תיאום צבאי ובלי ליווי צמוד. יכול להיות שהמדריך היה עם אקדח או רובה קרבין ישן, אבל אני לא זוכר פחד או חשש. עד היום אני מוצא את עצמי תוהה אם לפלסטינים היה רע כל כך במציאות ההיא, כשתושבי הגוש היו עושים קניות בבית לחם, וילדים יהודיים היו מסתובבים בכפרים שלהם בביטחון.
חיילי צה"ל בהאינתיפאדה הראשנה | צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
אבל נקודת העיוורון הגדולה של הסדרה היא התפיסה שבאה לידי ביטוי בפרק הרביעי, שניתן היה לבלום את האינתיפאדה באמצעות פתרון מדיני. למרות שנאמר בפרק בפירוש שהאינתיפאדה הייתה בדעיכה משמעותית אחרי מלחמת המפרץ, הפרק כולו מייצר תחושה שבוויכוח בין שמיר לרבין בבחירות 92, הצדק היה עם רבין שתמך בקידום הסכם עם הפלסטינים.
היציאה מעזה מצטיירת בפרק כמהלך הכרחי שהיה צריך להיעשות קודם לכן, אבל בפרספקטיבה של כמעט ארבעים שנה, ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר, אנחנו יודעים היום ששום התנתקות צבאית או הסכם מדיני לא הובילו לדעיכת הטרור, אלא בדיוק להיפך.
לזכותם של היוצרים ייאמר שהדקות האחרונות של הסדרה לא עושות חסד עם הסכמי אוסלו, ועדיין, לתחושתי, הצופה הישראלי הממוצע שוב יוצא עם תחושות אשמה לא מוצדקות מצפייה בסדרה. בסוף, האשמים באינתיפאדה הראשונה הם הפלסטינים שמאז ועד היום בוחרים בדרך הטרור, ומחמיצים כל הזדמנות לקחת אחריות על ניהול חייהם.
עוד כתבות בנושא
