"זה כמו בית משוגעים": הצצה נדירה לחזרות להצגה על משפט אייכמן - בין האזעקות

היכל בית ציוני אמריקה חשוך בעת הזו. כמעט ואין בו נפש חיה מלבד מספר עיתונאים שמתכנסים באולם בו מתקיימות חזרות סביב השעון להצגה חדשה "אייכמן". דרמה היסטורית מאת מוטי לרנר, בהשראת אחד האירועים המשמעותיים שהתרחשו במדינת ישראל. 

ההצגה, בבימויו של אילן רונן, אוספת את הדמויות המרכזיות בסיפור - העדים, הסנגורים, אנשי הממשל בגרמניה ובישראל, ופושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן עצמו. היא מגוללת את הליך המשפט, שמעבר לעשיית צדק, היווה הזדמנות לעם היהודי לזעוק את מה שעבר בשואה. 

נעם סמל, מנכ"ל הבימה לשעבר, ומי שהפיק את ההצגה בשיתוף תיאטרון הבירה, חלם על עלייתה ב-20.3 בבית העם בירושלים, איפה שהתקיים המשפט עצמו. המצב הביטחוני, מן הסתם, לא מאפשר זאת. אבל ההצגה חייבת להימשך ועד שינוי בהנחיות פיקוד העורף, הם מתכוננים ליום בו דלתות התיאטרון יפתחו מחדש.

"המטרה היא שברגע שיהיה אפשר להציג את ההצגה, נהיה מוכנים", סמל מסביר. "אני נרגש, עברנו הרבה תהפוכות עד שההצגה הזאת עלתה כאן. זו המחויבות שלנו, אנחנו הדור שינציח את סיפור השואה על הבמות".

קאסט מרשים של שחקנים מתכנס כאן מדי יום, בהם עדי גילת, דליה שימקו, מירב גרובר, עידית טפרסון, מנשה נוי, אוהד קנולר, עזרא דגן, שלום שמואלוב, מורדי גרשון, שרון אלכסנדר ושלמה וישינסקי. בתפקידים הראשיים, גיל פרנק כיועמ"ש גדעון האוזנר, ויגאל נאור כאייכמן.

"זה תפקיד שדורש הרבה שליטה עצמית, כיוונון, לדעת להפריד ולנתק את עצמך", מתאר נאור לכתבת מקור ראשון את התמודדותו עם הדמות אותה הוא מגלם. "יצא לי כבר לעשות תפקידים של אנשים מהסוג הזה. אני מנסה לחשוב כמו העורך דין הכי טוב שהוא היה יכול למצוא. התוצאה של המשפט הייתה ידועה, לא משנה מה אייכמן היה אומר או עושה. אחד המשפטים שהוא אמר היה 'כבר דנתם אותי לתלייה, חבל על הכסף שהמשפחה שלי משלמת לסנגורים'. ועדיין אייכמן האמין שלא מגיע לו להיענש על פשעי המלחמה הנאציים. מבחינתו הוא היה בורג. קטן, גדול, לא משנה. אבל לא מי שאשם".

הפקה תיאטרונית תחת מטחי טילים כבר לא זרה לאף אחד מהשחקנים או הצוות. מעבר לזה, בתיאטראות רבים עכשיו שחקנים מנסים לקיים חזרות, ברצף עד כמה שניתן. ועדיין נאור מתקשה להתרגל למציאות.

"אני לא חושב שאפשר להתרגל לזה, ואני חושב שגם אסור להתרגל לזה. כמו כל אזרח אחר אנחנו מנסים לבלוע את התקופה הזו, לחכות שתעבור. שנחזור למקום חיובי, נורמלי. לחזור לחיות. בשנים האחרונות מאז הקורונה אנחנו כל הזמן עוצרים וחוזרים. אבל אני אחזור תמיד".

קשה לראות את האולם ריק?

"כן, אבל מה לעשות? להביא חמש מאות איש למקום אחד, כשיש אפשרות שהם יחטפו טיל על הראש באמצע הצגה, יכול להיגמר בקטסטרופה. ברמה שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת. תסתכלי רק על מה שקורה בשדה תעופה. חוששים להעלות יותר מחמישים איש על מטוס שממריא. אז לכנס מאות במקום אחד? זה לא אומר שאני לא מתקשה להתעודד. אני בדיכאון, ובכלל לא מרגיש כשחקן שום דבר ספציפי. אנחנו כמו כל האזרחים עכשיו. אני רואה את עצמי בכלל בר מזל שיש לי ממ"ד, ואת השכנים שכל אזעקה רצים למצוא מרחב מוגן. מי חושב על הצגות בכלל? אני לא מצליח לחשוב על זה. אבל אנחנו ממשיכים לעבוד על ההפקה הזו, וזה כמו בית משוגעים. בחזרה אחת אנחנו יכולים לרדת למקלט, שנמצא בחדר ההלבשה, ארבע פעמים. למעלה – למטה. זה סיוט. אבל מנסים להגיע לנקודה שבה יש לנו הצגה, נקפיא אותה ונפשיר כמה ימים לפני שנוכל לחזור".