כשהזמינו אותי לעיבוד האופראי למחזה "הדיבוק" הייתי קצת סקפטית. המחזה שעלה לבמה לפני למעלה ממאה שנה כבר עובד לקולנוע ואפילו למחול, אבל זו הפעם הראשונה שזכה לעיבוד באופרה.  נאמר לי מראש שזהו מופע מפתיע בעיבודו החדשני, שעליו, יש לציין, עמלו 8 שנים. ובכל זאת, נשמע שאפתני מאוד לנסות ולהחיות את המחזה המיתולוגי של ש. אנ-סקי. 

העלילה שמתרחשת בשלהי המאה ה-19 מגוללת את סיפור אהבתו הבלתי אפשרית של אביון בשם חנן ללאה בת הגביר. כאשר נודע לחנן שכוונת אביה של לאה להשיאה לאחר מתממשת, הוא מת מצער, אך נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה של לאה. זהו מחזה מיסטי מאוד שדן בגלגולים, שכר ועונש, נשמות ותיקונים. 

כבר כשלמדתי אותו לעומק בקורס תיאטרון יהודי, לפני שנים באוניברסיטה העברית אצל פרופ' יהודה מורלי, הוא הותיר בי חותם עז של מחזה שהוא חידה קשה לפיצוח, אבל מהרגע שזה התחיל הבנתי שעשו כאן משהו נכון. מזמן לא צפיתי בישראל במופע פותח לב ומעורר תובנות כמו "הדיבוק" בגרסה של האופרה הישראלי.

הלחן הסוחף של יוסף ברנדשווילי, בניצוחו הנפלא של דן אטינגר, שתחת שרביטו של התזמורת מגיבה בחדות לכל רגע דרמטי, והסולנים ושאר המשתתפים – מביאים את "הדיבוק" לשיאו האמנותי כיצירת מופת על זמנית. המוזיקה מובילה את הקהל אל נבכי הנשמה של הדמויות שכמו מתגלות לראשונה וכותבות מחדש את המחזה האל מותי. לשמוע את שיר השירים באופרה, זה חידוש מרענן שלוקח את הפסוקים המקראיים לפרשנות חושית מרהיבה. 

ברדנשווילי יצר שפה מוזיקלית עשירה ורב-גונית, הבונה גשר ייחודי בין שורשים עמוקים לכתיבה עכשווית. המוזיקה שואבת השראה ממוטיבים יהודיים מסורתיים – חזנות, תפילות ואלמנטים מעולם הכלייזמר– ומשלבת אותם בטכניקות מודרניות, היוצרות דינמיקה דרמטית ומתח פנימי בלתי פוסק שנע בין קדוש לטמא. זו לא מוזיקה "מלטפת" אלא יצירה חזקה, מורכבת ומאתגרת, הן למבצעים והן לצופים, המעוררת מחשבה ורגש, כשהכוראוגרפיה של הלל קוגן מעלה אותה לקומה שקשה להתעלם מהאסתטיקה שלה.

מקומי ואוניברסלי בו זמנית

הליברית והבימוי של עידו ריקלין מצליחים להפתיע כפי שהובטח. ריקלין מעניק ל"הדיבוק" עומק פסיכולוגי מפתיע כאשר הוא הופך את סיפור האהבה האסורה לדרמה נפשית ופמיניסטית עזה, הממקמת את דמותה של לאה במרכז המאבק הטראגי בין הרצון האישי והתשוקה לבין כבלי המסורת הקהילתית והמשפחתית. 

המפרט האדריכלי של התפאורה שעיצבה שלה הייקה הוא לא פחות מגאוני. עבודת הנדסה משוכללת שמהדהדת את מה שרוחש בלב הדמויות. גם התלבושות נתפרו ועוצבו במלאכת מחשבת של אורן דר.

הביצוע של אנסמבל הסולנים מצליח להעביר את החיבור הרגשי לדמויות. בולטת במיוחד אלה וסילביצקי בתפקיד לאה, שמפגינה משחק טוטלי, ווירטואוזי וחד פעמי בקולה הלירי המלא עוצמה דרמטית כובשת. עודד רייך, בתפקיד חנן, מציג בריטון גמיש וטבעי ואותנטיות משחקית שלא ניתן לפקפק בה. 

"הדיבוק" החדש מבטא ויתור על הנרטיב המסורתי לצד פרשנות מחודשת ואמיצה. זוהי הפקה ישראלית המדברת על סוגיות של זהות, מודרניות מול מסורת, אשמה ותשוקה. היא מצליחה לשלב בין שורשי התרבות היהודית העמוקים לבין שפה אופראית עכשווית, וליצור יצירה שמרגישה מקומית ואוניברסלית בעת ובעונה אחת. זהו עיבוד אופראי מהיפים שעלו בארץ, ששואב אליו את הצופה, גורם לו לחשוב ולהרהר ולהיות צופה פעיל. זה כשלעצמו הישג גדול ורב משמעות. שימו לב שהמופע עולה לחמישה מופעים בלבד, אז מהרו להזמין כרטיסים.