בעולם התיאטרון והקולנוע, הקהל מתחלק לשניים. יש את אלו הנהנים מהמדיום עצמו, ויש כאלו שסך הכל מבקשים לשמוע סיפור טוב. אני בדרך כלל נמנית עם הקבוצה השנייה. תנו עלילה שתסחף למחוזות הרחק מהמציאות, תארזו מוסר השכל, וכל השאר זה בונוס.
אבל בביקור התזמורת, המחזמר מאת איתמר מוזס שמבוסס על סרטו המצליח של ערן קורילין, זה אחרת. הסיפור, כמו שישראלים רבים שגדלו על סרט הקאלט כבר יודעים, לא מנופח או הירואי. הוא אפילו לא כל כך מעניין. סך הכל התזמורת המשטרתית של אלכסנדריה נוסעת למופע מיוחד בפתח תקווה, אבל בגלל מגבלת המבטא הערבי, אנשי התזמורת טועים ומגיעים לבית התקווה, עיירת פיתוח קטנה בנגב. גם ההצגה עצמה מודעת לחוסר החשיבות של המקרה.
עוד כתבות בנושא
אבל אז מתגלה כאבם של אנשי בית התקווה, ובראשם דינה, בעלת בית הקפה. אנשים משועממים, שמחכים למישהו, או משהו, שיגאל אותם מהריק. התזמורת מעניקה להם לילה בלתי נשכח, ובמיוחד לדינה שמתקרבת למנצח התזמורת הנוקשה תאופיק, אותו מגלם גם בהצגה, כמו בסרט, ששון גבאי, שהחליף את אלון אבוטבול ז"ל. וזה כל היופי.
הכי מעניין
חשוב להגיד שהערבוב, בין הסרט המקורי לבין המחזמר, יוצר מין משבר זהות שגם מורגש בהצגה. בסופו של דבר, זו יצירה שנולדה בארץ, אבל מהר מאוד התעופפה לה מעבר לים ושם על הבמות הכי גדולות עשתה חיל וזכתה בעשרה פרסי טוני. החזרה שלה לארץ למספר הצגות מועט היא כמו ביקור מולדת שמלווה בחוסר נוחות.
העברית נשמעת זרה בפיה, אבל גם האנגלית לא שייכת. וגם השחקנים, מירי מסיקה, ששון גבאי ובנו אדם, הם שלנו, אבל פתאום הם מרגישים כמו אורחים. העננה הזו הופכת את היצירה לחסרת שורשים, וזה חסרון לא קטן.
אז מה בכל זאת השאיר אותי מסורה להצגה, שעות ספורות לפני כניסת השבת? ההבנה שזו פשוט יצירה בגובה העיניים, סיפור קטן מהחיים שהופך לדבר ענק בתוך הלב. בזכות גבאי ומסיקה, יחד עם שאר חברי הקאסט וכמובן התזמורת, הרגשות הכי פשוטים נורים בכל הכוח אל היכל שלמה, ומצליחים להגיע לכל כיסא בקהל. ויש הרבה כיסאות. דיאלוגים, שירים, מנגינות. הכל מדוד, ומזוכך.
אז גם כשקשה להניח את האצבע על מה בדיוק הפואנטה, קל מאוד להבין מאיפה הגיעו עשרה פרסי טוני ליצירה הזו, על כל גורמיה, וכבונוס - להרגיש גם גאווה.