מחזמר היפה והחיה: העלילה לא משהו, אבל המבט של הילדים שווה הכל

כנראה שבניין האופרה בתל אביב מעולם לא פגש כל כך הרבה זוגות רגליים קטנות ומלאות מרץ, שדוהרות ברעש גדול אל תוך האולם. אבל בחודש הקרוב, הבניין יתמלא בצעקות גיל והתלהבות שלוש פעמים ביום, בזכות הפקת "היפה והחיה".

 אחרי שריגשה את העולם דרך מסכי הקולנוע, האגדה יצאה לחיים במחזמר מרהיב בשנת 1993 ומשם נפוצה לכל רחבי העולם. לישראל הוא הגיע בשנת 2006, בכיכובה של יעל בר-זוהר ואחרי כמעט עשרים שנה הוא חוזר שוב כשהפעם ליהי טולדנו לוקחת את המושכות ועושה זאת בכישרון אדיר.

היתרון הברור של היפה והחיה גרסת 2025, הוא הרף הגבוה שהיא מציבה לכל מחזה או מחזמר אחר כאן בארץ. זו עדין לא הפקה ברמת ברודווי, אבל אם לומר בכנות, הקהל הישראלי הממוצע לא מצפה לאחת כזו.

ובהתחשב בכך, ההפקה של היפה והחיה עולה על כל הציפיות ואפילו יותר. החל מעיצוב התפאורה, התלבושות ועד לתזמורת המקצועית שמנצלת היטב את האקוסטיקה של בית האופרה. ובמיוחד המשחק. הקאסט, החל מהדמויות המרכזיות ועד לתפקיד הקטן ביותר, לובש יחד עם התלבושות איזו אנרגיה קסומה שמתאימה לעולם החדש הנרקם על הבמה.

לצד טולדנו, משחקים יחזקאל לזרוב שנכנס לנעלי החיה הגדולות וגם אברהם ארנסון, בן פרי ואוראל צברי בדמויות של גסטון, לומייר הפמוט וקורגסוות' השעון, בהתאמה. חני נחמיאס האגדית חוזרת לתפקידה כמדאם דו תה, ומוכיחה שהשנים שעברו לא שינו שום דבר ביכולת שלה להקסים את הקהל הצעיר.

ההקפדה על מקסימום השקעה וצבעוניות מצליחה לשאוב לשעתיים וחצי גם את הילדים של 2025. כן, אלו שגדלו עם מסך ביד ועל ערכי הפרוגרס שהעלילה מחללת. בהסתכלות של ימינו, הסיפור של היפה והחיה הוא נדוש, מיושן וקיטשי מאוד. בהסתכלות מבוגרת הוא שופע נורות אדומות ובהחלט לא מובן. אבל מה זה משנה מול "התכבדי", "גסטון", ו - "היפה  והחיה" שמבוצעים על הבמה באופן שכמעט ולא נראה על הבמות בישראל. 

המחזמר הזה הוא הזדמנות חד פעמית לישראלים להינות מדיסני במיטבו, בלי לטוס למדינה אחרת, בלי להיתלות בכתוביות באנגלית, ובעיקר עם תרגום עשיר (שונה מזה של הסרט) שאפילו מתעלה על המקור. במקרה של היפה והחיה העלילה לא משהו, וגם לא המסר. אבל המבט המהופנט של הילדים, וגם של המבוגרים, הוא הרווח האמיתי מהערב.