בעשור האחרון הפכה ישראל למעצמת רצי מרתון, בזכות חבורה צנועה, מוכשרת, חרוצה ושאפתנית של צעירים יוצאי אתיופיה שמציבים אותנו בצמרת העולמית פעם אחר פעם. ההישג הגדול האחרון נרשם לפני מספר שבועות, כשנבחרת הריצה שלנו זכתה בפעם השנייה ברציפות במדליית הזהב באליפות אירופה שהתקיימה בברמינגהם. גֶשאוּ איילֶה, מהאצנים המבטיחים בישראל, זכה באותה התחרות במדליית ארד אישית. איילה, שמתאמן ומתחרה במסגרת אגודת מכבי תל־אביב, שחזר בזאת את ההישג שרשם לראשונה באליפות אירופה הקודמת.
"אני חושב שההצלחה של הדור שלנו נובעת מנחישות והתמדה", אומר איילה, "יחד עם המנטליות שהשתנתה. היום אף אחד מאיתנו לא מגיע כדי להשתתף במרתון, אלא כדי להוכיח שהוא לא פחות טוב מכל אחד אחר שנמצא על המסלול. אני מגיע לתחרות כדי להילחם על המקום הגבוה ביותר שאני יכול. אין דבר משמח יותר מלהצליח אחרי שאתה משקיע כל כך הרבה עבודה ואנרגיה, מציב מטרה ומשיג אותה. זו תחושה עילאית. עבורי הזכייה הקבוצתית הייתה משמחת במיוחד הפעם, כי הייתה לנו תחרות צמודה עם נבחרת גרמניה, ורק בקילומטרים האחרונים סגרנו את הפער וניצחנו - מה שהפך את הניצחון למתוק עוד יותר".

נחישות והתמדה. איילה (משמאל) לצד נבחרת ישראל באליפות אירופה | צילום: גטי אימג'ס
בתחרות הקבוצתית מחשיבים את שלושת הרצים מכל מדינה שמגיעים במקומות הגבוהים ביותר. הרצים שהעניקו לנו את ההישג לצד איילה הם טדסה גטהון, שסיים חמישי, והיימרו עלמה, שסיים במקום השמיני. "הריצה שלי התחילה לא טוב. המסלול היה מאתגר, עם הרבה עליות וירידות, והיה לי קשה למצוא את הקצב. אבל ככל שהריצה התקדמה התחלתי להגיב טוב יותר והצלחתי להדביק את הדבוקה המובילה. בקילומטר ה־35 נציגים מהצוות שלנו צעקו לי שאני מתקדם טוב, שאשמור על הקצב ואמשיך לסגור פערים, אבל לא באמת האמנתי שאצליח להגיע לפודיום. כשזה קרה לבסוף מאוד התרגשתי", איילה משחזר. "היום אני כבר מגיע לתחרויות כשיש ממני ציפייה להצלחה, ואין ספק שזה מוסיף לחץ, אבל המטרה הראשונה שלי היא קודם כול לרצות את עצמי ולעמוד ביעד שאני מציב. אנשים חושבים שאתה אמור להיות כל הזמן בכושר, ולא באמת יודעים מה חווית שבוע או שבועיים לפני כן. אני מגיע בראש פתוח, אומר מילים חיוביות לגוף שלי ואומר לו שאני מוכן לבצע את המטרה שלי".
כמרתוניסט, איילה מתחרה באוויר הפתוח, מה שמציב אותו בסיכון גבוה יותר בתחרויות מעבר לים בשל היחס כיום לישראל ועליית האנטישמיות. "זו תקופה רגישה בשביל ישראלים, אבל אני פחות מרגיש את זה כי אני לובש את מדי ישראל רק בתחרות עצמה, מסיבות ביטחוניות. זה משהו שתמיד היה קיים ברמה מסוימת, אבל מאז המלחמה הפך לממש קיצוני. מעציב אותי ששאר הנבחרות מסתובבות עם המדים בגאווה ואנחנו צריכים לחשוש. ברגע שאני לובש אותם, אני מקבל מוטיבציה להראות לכולם מה אני מסוגל, גם אם הם שונאים אותי או לא רוצים אותי שם. כל זה הפך את מעמד הפודיום בתחרות באנגליה לחוויה יוצאת דופן. זו הרגשה שאי אפשר לתאר במילים, ואני מאחל לכל אחד לחוות דבר כזה. אחרי שלא רוצים שתסתובב עם חולצת ישראל במלון - עמדנו בראש הפודיום, הדגל הונף מעלה והשמיעו את 'התקווה'. אם זה הסידור, אני מוכן להמשיך להסתובב בלי החולצה ולשיר את ההמנון כמה שיותר בסוף התחרות".

גשאו איילה חגג בחודש שעבר יום הולדת 30. הוא חי בחולון בבית הוריו, ובתשע השנים האחרונות נמצא בזוגיות עם ברטוקן טסרה - אתלטית אף היא, שרצה למרחקים ארוכים של 5,000 ו־10,000 מטרים והצטרפה אליו לאחרונה במכבי תל־אביב. "יש לי מזל גדול שבת הזוג שלי עוסקת גם היא במקצוע, כי היא מבינה ומכילה אותי. אני חושב שזה רק חיזק את הזוגיות שלנו. אני מרגיש שזכיתי". מחמיא איילה. "אני משקיע המון בריצה, ולפעמים יוצא לחו"ל למחנות אימון של חודש וחצי ואפילו חודשיים. כרגע אני מבלה בחוץ לארץ יותר מאשר בארץ. זה קשה, אבל זה מה שאני אוהב לעשות וזה גם המקצוע שלי היום. אני הרבה לבד, יש געגועים לבת הזוג ולמשפחה, והקושי הוא גם פיזי וגם מנטלי. יש חגים שאני לא בבית, ואני כל הזמן מנסה לעודד את עצמי שאני עושה את הדברים בשביל מטרה טובה וחשובה, ומנסה להישאר כמה שיותר חיובי".

איילה נולד בכפר גוג'ם באתיופיה לאביו טבק ואימו טספיה. הם העבירו את המשפחה לעיר גונדר בצפון אתיופיה כשהיה בן שנתיים. בגיל 13 עלה עם הוריו וארבעת אחיו לישראל. דרבה יהודה, אחד מאחיו, ממשיך את דרכו של גשאו בעולם הריצה והחל לאחרונה את שנתו השנייה במכללת אריזונה. "עלינו לארץ בשל העובדה שהתנכלו לנו כי אנחנו יהודים. אבל כשהגענו לכאן קראו לנו פלשמורה, שהיא מילת גנאי בשבילנו, והתייחסו אלינו כמו מהגרים שאין להם באמת בית. ההתחלה הייתה קשה מאוד כי הגעתי למדינה זרה בלי שפה, בלי להיות רגיל למאכלים שלה. אני מאמין שהעובדה שהייתי צעיר הקלה עליי; למדתי עברית ובסופו של דבר התאקלמתי מהר למדי, בטח יותר מאשר ההורים שלי. עבורם ההסתגלות וההתנהלות מול מערכות המדינה השונות היו קשות מאוד, ולקח כמה שנים טובות עד שהדברים הפכו לטובים יותר עבורם".

"אני מרגיש שזכיתי". בת הזוג, ברטוקן טסרה | צילום: צילום מסך
פצע פתוח במשפחת איילה קשור לכך שסבתו מצד אימו לא הורשתה להצטרף אליהם כשעלו לארץ, ומחכה לאישור שלא מגיע כבר יותר מ־17 שנה. "כשעלינו לארץ, הרשויות קבעו שסבתא שלי, בנוסף לכמה אחים של אימא ואבא, לא יכולים לבוא איתנו כי אין להם את אישורי היהדות המתאימים. ומאז הם מחכים שמשהו ישתנה", מספר איילה. "זה קשה מאוד, בעיקר לאימא שלי, שסובלת מאוד מזה שאימא שלה לא נמצאת לידה. היא מבקרת אותה הרבה, אבל זה לא מקל על העניין. סבתא ואני בקשר, אבל לא ראיתי אותה מזמן. היא מברכת אותי באופן קבוע לפני ואחרי תחרויות".

גשאו איילה | צילום: אבישג שאר ישוב
כשהגיעו לארץ התגוררה משפחתו של איילה במרכז קליטה בצפת, ומשם עברה ליפו. במקביל הוא נשלח לישיבת אביר יעקב בנהריה, שם החלה הקליטה האמיתית שלו בארץ. בתור ילד הוא שיחק כדורגל עם חברים בשכונה, אך מעולם לא עסק במקצועות האתלטיקה והגיע לריצה כמעט במקרה. "לקראת סיום התיכון התקיימה בבית הספר תחרות של מרוצי שדה. המורה לספורט החליט להקים נבחרת עם ילדים אתיופים ואני הייתי אחד מהם. קיבלנו ציוד ונהניתי בתחרות, אבל אז עוד לא ידעתי להתאמן כמו שצריך ולא ידעתי כמה סבל וקושי צריך לשאת כדי להצליח", אומר איילה בחיוך. "באחד הביקורים שלי בבית ביפו, חבר לקח אותי לאגודת 'רצי הסמטה' והתחלתי להתאמן איתם תחת המאמן יובל כרמי. אחרי חצי שנה, בתחרות בשוודיה, קבעתי את הקריטריון לאליפות אירופה לנוער עד גיל 20 בעשרת אלפים מטר. הגעתי לתוצאה של 31:02 דקות שנחשבה אז לטובה מאוד, וסיימתי בין 16 הראשונים. זה היה משהו חדש ועולם אחר בשבילי. התלהבתי לטוס ולהתחרות, וזה גם מה שנתן לי מוטיבציה להתאמן מסודר יותר ולעבוד כמו שצריך".


איילה, שעשה את שירותו הצבאי כספורטאי מצטיין, התמקד בשלב הראשון בקריירה בעיקר בריצות ל־5,000 ו־10,000 מטרים. בגיל 24, תחת הדרכתו של המאמן גזצ'או יוסף, עבר לריצות מרתון. נראה שגם הוא לא חלם על הצלחה מיידית ומרשימה כזאת: את ריצת המרתון התחרותית הראשונה בחייו, במרתון ולנסיה ב־2021, סיים במקום ה־21 בתוצאה מדהימה לתחרות ראשונה - 2:09:29 שעות. בריצה השנייה הוא כבר עמד על הפודיום, כשזכה כאמור במדליית הארד הראשונה שלו ובזהב קבוצתי באליפות אירופה הקודמת, לצד מארו טפרי וימר גטהון. הריצה השלישית התקיימה במרתון סביליה בפברואר 2023, שם זכה בארד יוקרתי ושבר את שיא ישראל שהיה שייך לטפרי, והעמיד אותו על 2:04:53 שעות. השיא נשבר שוב כעבור 11 חודשים על ידי טפרי עצמו, כשקבע במרתון ולנסיה 2:04:44 שעות - שיא שטפרי מחזיק בו עד היום.

"רצי המרתון בארץ הם חבורה נהדרת של אנשים. כולנו פחות או יותר באותה רמה, וכל אחד יכול לשבור את שיא ישראל ביום נתון. אנחנו מפרגנים אחד לשני; טפרי בירך אותי כששברתי את השיא שלו, ואני שמחתי בשבילו כשהוא שבר אותו שוב. אנחנו דוחפים אחד את השני להשתפר ואני מקווה שתהיה לזה המשכיות בעתיד".
איילה הוא מקצוען במשרה מלאה רק בחמש השנים האחרונות, לאחר שבשנים הראשונות שילב בין הריצה לבין עבודות שונות, בין היתר בסופרמרקט ובזארה.

"התהליך של להפוך למקצוען נבנה במשך שנים, כי קשה לדעת בהתחלה שזה יהיה הכיוון העיקרי שלך בחיים. בפועל, רק אחרי שסיימתי את המרתון הראשון בתוצאה שהפתיעה את כולם, הבנתי שמעכשיו אצטרך לתת לזה בלעדיות והרבה יותר זמן. מאותו רגע זה הפך אינטנסיבי, עם שני אימונים ביום נוסף לחדר כושר, והבנתי שאם אני רוצה להגיע לתוצאות זו חייבת להיות העבודה היחידה שלי".
ב־2024, שהייתה שנה אולימפית, התקיימה אליפות אירופה בחצי מרתון בלבד, אך גם שם כיכבו הישראלים עם מדליית כסף קבוצתית, כשאיילה סיים במקום השביעי.
ההצלחות המרשימות העלו את מד הציפיות מהרצים שלנו לקראת משחקי פריז, אך בפועל רשמה החבורה יום חלש למדי. איילה סיים במקום ה־31 בתוצאה של 2:11:36 שעות - תוצאה שרחוקה מאוד משיאו האישי.
"זו הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי. רציתי לתת הופעה טובה ועד היום זה צובט לי שזה לא הלך. זה נבע ממכלול של סיבות, אבל אני לא רוצה לתת תירוצים או לרחם על עצמי. הבעיה לדעתי הייתה שהיינו שמרנים מדי, חששנו מהמסלול שהיה קשוח מאוד, והרעיון היה לשמור כוחות בהתחלה ולהגביר לקראת הסוף. אבל הדברים לא עבדו וניהול הריצה שלי לא היה נכון", הוא מנתח.

"דוגמה ומופת לעבודה קשה". כריסטיאנו רונאלדו | צילום: איי.אף.פי
"התכוננתי חודשים לפריז, והעובדה שלא הצלחתי לספק את הסחורה הייתה מאכזבת עבורי והובילה לימים לא פשוטים עם סיום התחרות. הצד החיובי הוא הלקחים המשמעותיים שהפקתי מהנפילה הזו, שעזרו מאז מאוד לקריירה שלי. לעולם לא אחזור על אסטרטגיה כזו, ותמיד אנסה למקם את עצמי טוב כבר בשלב הראשון, כדי לשמר את זה או לשפר עוד לקראת הסיום אם יהיו לי כוחות".
בשנה שעברה השתתף איילה לראשונה באליפות העולם שהתקיימה בטוקיו, ושם סיים שביעי. כמו כן הוא והנבחרת רשמו הישג נוסף באליפות אירופה הראשונה שהתקיימה בריצת כביש, שם זכה בעוד מדליית זהב קבוצתית עם הנבחרת ובמדליית כסף אישית.
"מטרת העל שלי כיום היא אולימפיאדת לוס־אנג'לס בעוד שנתיים, אבל בדרך צפויות לי עוד מטרות, כמו אליפות העולם בספטמבר הבא בבייג'ין. אני רוצה להמשיך להתחרות ברמות הגבוהות ביותר בתחרויות באירופה ובעולם כולו, לשמור על יציבות ולהתברג במקומות גבוהים שאהיה מסופק מהם. החלום שלי הוא לזכות במדליות באולימפיאדה ובאליפות העולם, אבל כרגע כל מה שצריך הוא להמשיך להתמקד בעבודה הקשה כדי להגיע לשם בכושר הכי טוב שאפשר".
יש לך כבר מחשבות על היום שאחרי הקריירה?
"השיא במרתון הוא בגיל 34-33, אז אני מקווה שהשיא עוד לפניי. אני עובד היום עם מאמן באתיופיה וממוקד כל־כולי בריצה. במקביל יש לי מחשבות שונות בנוגע למה שארצה לעשות אחרי הקריירה, והיום אני שוקל גם להישאר בתחום הספורט".
נאלצת פעם להתמודד עם גזענות?
"לשמחתי לא נתקלתי בתופעות כאלה, וזה הדבר האחרון שארצה לחוות או להתמודד מולו. מבחינתי אני חלק מהחברה הישראלית ולא רוצה להבדיל או להכניס את עצמי לתוך קבוצה נפרדת. אני ישראלי ושווה כמו כולם".
ספר משהו שלא יודעים עליך.
"אני אוהד מכבי חיפה בארץ וריאל מדריד באירופה. כריסטיאנו רונאלדו הוא השראה עבורי - הוא דוגמה ומופת לספורטאי בכל מה שקשור לעבודה הקשה שהוא משקיע. יפה לראות לאן הוא הגיע בזכות התמדה ומשמעת עצמית גבוהה".
מה תעשה ביום כיף?
"בגלל שאני עובד כל כך קשה, בדרך כלל אם יש לי פתאום יום חופשי אני אעשה את המינימום האפשרי. אשתה קפה בבוקר, אוכל משהו טעים ואנצל כל רגע כדי לנוח ולאגור כוחות. אני אוהב ללכת לים, לקולנוע, לשמוע מוזיקה באמהרית ולישון הרבה - דברים פשוטים".


