פעם בארבע שנים, אחרי המונדיאל, אני כותב טור על ספורט. אני עושה זאת מנקודת מבט שבענייני כדורגל היא אובייקטיבית לחלוטין, כלומר, ארגנטינאית. לפני ארבע שנים כתבתי מתוך התעלות נפש בעקבות ניצחונה של ארגנטינה בגמר בקטאר, שהחזיר אותי לקסם של 1986 וניצחון ארגנטינה של מראדונה; הפעם, בלב דואב, אני חווה מחדש את 1990, שבה ארגנטינה, אלופת העולם, הפסידה בגמר 1-0.
איזו מעגליות. אכן, הארגנטינאים טוענים שכדורגל הוא חיקוי של החיים. או אולי להפך? על כל פנים, את ההפסד של ארגנטינה לספרד אפשר לתלות בהרבה סיבות חיצוניות, אבל כדאי גם להסתכל פנימה, ולשאול איפה טעינו. כך מתקבלים לקחים כלליים, שבהחלט עוברים מהכדורגל לחיים.
המאמן האהוב של נבחרת ארגנטינה, ליונל סקאלוני, קיבל אחרי מונדיאל 2018 משימה קשה: לשקם נבחרת שבורה שסבלה מאובדן אמון ציבורי – ובארגנטינה היחסים בין הנבחרת לאוהדים ניצבים מעל הכול, מעל פוליטיקה, קריירה, ואפילו משפחה. סקאלוני, בצניעות ומקצועיות, בנה נבחרת חדשה, סביב ציר מרכזי ברור, אגדת הכדורגל ליונל מסי.
הכי מעניין
להוציא מסי, רק שני שחקנים שהפסידו לצרפת ב־2018 פתחו ב־2022 (אוטמנדי ודי מריה, בעצמו כוכב־על). הרכב ה"סקלונטה" היה מאוזן מאוד בגילאים. לצד שלושת הוותיקים רוב השחקנים היו חדשים ובשיאם הספורטיבי (כלומר, בני 28-24), ועוד שלושה צעירים מוכשרים, שניים מהם כמעט אנונימיים (אנסו פרננדס ואלכסיס מק־אליסטר).
ליונל סקאלוני | צילום: איי.אף.פי
סקאלוני שינה גם את הטקטיקה של הנבחרת ועיצב מחדש את עולם הכדורגל. הוא בנה את המשחק על לחץ שוטף ומרכז שדה אגרסיבי, עם קבוצה שנמצאת בתנועה אנכית ורוחבית בלתי־פוסקת. לצורך זה הוא בחר במיוחד בשחקנים עם יכולות מגוונות: בכנפיים מי שיכולים להצטרף לקישור וללחוץ, מגינים התקפיים במיוחד, בלמים שיכולים למסור ולנהל משחק כמו קשרים, וקשרי "50-50" מובהקים שמשחקים בכל תפקיד בהגנה ובהתקפה.
המשחק הקבוצתי התמקד בהשתלטות מהירה ותקיפה על מרכז השדה, תנועה מהירה וחילופי מקומות רבים, התקפה מהצדדים כמו אירופים, ומהאמצע כמו דרום־אמריקנים. לאלו נוספה היצירתיות של מסי בכל היבטי ההתקפה, עם מגע הקסם שלו בכדרור, בעיטה ומסירה, וראיית משחק שאי אפשר לחקות גם היום, בגיל 39.
כשהנבחרת הזו רצתה, היא שטפה את המגרש, הניעה כדור בשילוב כל השחקנים, ואיימה במשחק מסודר, בהתקפות מתפרצות, ובבעיטות מחוץ לרחבה ומתוכה. כשהיריב זכה בכדור, הוא נתקל בלחץ מיידי ומשתק על כל המגרש. היריבות עמדו מול ארגנטינה חסרות אונים. סקאלוני זיקק את תמצית הכדורגל הארגנטינאי. הנבחרת כמעט לא הפסידה וזכתה פעמיים בקופה אמריקה, בגביע הבין־יבשתי (הפינליסימה) ובמונדיאל ב־2022.
מעבר לאומנות ולטקטיקה, הארגנטינאים הפגינו משחק של נשמה ורצון. ההתמסרות של השחקנים הייתה מוחלטת. בכדורגל יש הרבה מאוד אגו, אבל לצד כוכב כמסי, שבארגנטינה הוא במעמד עוזרו של הקב"ה, ברור לכולם מי מספר אחד, והאגו של שאר הכוכבים נשאר בצד. וכך, בזמן שמסי שמר כוחות להתקפה, השאר רצו כדי לפצות על היעדרו בהגנה. שחקני ארגנטינה עבדו, הזיעו והקריבו הכול למען מסי והנבחרת, בגאווה עצומה.
נבחרת סקאלוני־מסי לא רק שיחקה כדורגל מרהיב והפכה לטובה על פני תבל, היא גם התאחדה לקבוצה מגובשת ומלוכדת מאין כמותה, "חבורה של אחים" כביטוי שטבע שייקספיר. בתגובה היא זכתה לאהבת הקהל ברמה שרק ארגנטינאים יודעים לתת לכדורגל. נבחרת שנחקקה בנצח.
אבל, וכאן נפתח חלק הלקחים, לסקאלוני קרה הדבר האנושי כל כך: הוא התאהב ביצירה של עצמו. הוא נקשר רגשית לקבוצה שניצחה הכול, לשחקנים ה"אחים" ולאחדות המיוחדת שנוצרה. הוא שכח שני דברים שאסור לשכוח: שהזמן לא עוצר, ושהיריב כל הזמן לומד.
נתחיל עם הזמן. סקאלוני בנה יצירת מופת, אבל אז הפגין שמרנות של דבקות במקום של מטרה. במקום לבנות שוב יצירת מופת על בסיס העקרונות שהנחו אותו בקטאר, הוא המשיך עם אותה נבחרת מיוחדת. הצעירים המבטיחים נשארו ב־2026 על הספסל, ובארה"ב שיחק כמעט אותו הרכב מ־2022, אלא שכך עלה ממוצע הגיל בארבע שנים והתקרב ל־30. שלושת השחקנים הצעירים דאז הגיעו לשיאם הספורטיבי, אבל רוב ההרכב התבגר והגיע לשלהי הקריירה.
הגיל התבטא בכך שארגנטינה הזכירה את עצמה רק אחרי שספגה שער ומצאה את עצמה בפיגור. אז הנבחרת העלתה הילוך, כפי שקרה נגד מצרים, אנגליה, ואפילו בדקות האחרונות של הגמר מול ספרד, ולפתע שלטה במשחק בדומיננטיות שהארגנטינאים התגעגעו אליה. בשאר הזמן הנבחרת הייתה הרבה פחות מאיימת ולוחצת, וההסבר הפשוט לכך הוא ששחקנים מבוגרים, בטורניר ארוך ודורשני, באופן טבעי נזהרים ושומרים כוחות. זו עדיין יצירת המופת של סקאלוני, ולכן היא סגנית אלופת העולם; אבל לאליפות נדרש יותר.
כך במיוחד כשמתחשבים בנקודה השנייה: בסביבה תחרותית כל אמצעי, טקטיקה ואסטרטגיה, מנצחים – עד שהם לא. לכל הצלחה יש תאריך תפוגה, מפני שהיריב תמיד מחפש פתרונות לבעיות שאתה מציב לו, ומנסה לייצר בעיות משלו. זה בדיוק מה שעשה המאמן של ספרד (דה לה פואנטה), ידידו של סקאלוני, שבנה נבחרת על פי העקרונות שפיתח הארגנטינאי. ספרד חיקתה בשיטת המשחק את ארגנטינה של קטאר, עם יתרון שנעוץ בכך שהיא לוחצת עם 10 שחקנים ולא עם 9, ולכן אפקטיבית אפילו יותר.
עוד כתבות בנושא
דה לה פואנטה עשה סקאלוני לסקאלוני, וזכה גם הוא להניף גביע עולמי. הארגנטינאים צודקים בכך שהיו הרבה נסיבות לא ספורטיביות שפעלו נגדם; אבל החיים אינם הוגנים, ולכן חובה לשאול מה אפשר היה לעשות אחרת. התשובה היא שבעולם תחרותי המסירות, ההקרבה והאחדות הכרחיים, אבל אינם מספיקים. אסור לקפוא על השמרים. למרות הנוחות שבקיים והמחירים שבשינוי, צריך תמיד להיות דרוך, לחדש, להעז, מתוך יושר וביקורתיות, בלי הנחות ובלי שמרנות של דבקות.
ארגנטינה צריכה כעת לייבש את הדמעות שזולגות מעצמן – והן בהחלט זורמות – ולבנות את הנבחרת מחדש, לעידן שאחרי מסי. גם לנו בישראל יש כמה תחומים לאומיים שבהם כדאי שנפנים לקחים דומים לאלה מראש, לפני המחירים הכואבים של הכישלון.