מסי, מיליי והטיקי-טאקה: הגמר שיספר סיפור של מדינות

ארגנטינה: שקט, מנצחים

הטירוף הוחלף בפרגמטיזם: בארמון הנשיאות מנסים להציל כלכלה קורסת בעזרת קיצוצים חסרי רחמים, ובכדורגל המאמן הלאומי סיפק את הרוגע שהנבחרת זקוקה לו כדי להגיע עד הקצה. כך למדה המדינה הסוערת מכולן לנשום עמוק בדרך להיסטוריה

הארגנטינאים מלאים ברגש, יגיד כל אדם ברחוב - וזה נכון. כמעט בכל פעם שארגנטינה עלתה לבמה העולמית היו קשורות בזה כמויות של רגש.

כך גם בפוליטיקה: כל מערכת בחירות בארגנטינה רוויה בלגן, צרחות ומעשים שרק רגש עמוק יכול לתרץ אותם. זה נחמד על הנייר, אבל באופן ממש לא מפתיע זה הוביל לשחיתות עמוקה במגזר הציבורי. נשיאים רבים סחפו את הציבור הארגנטינאי דרך הרגש, אך את המדיניות שלהם לאורך השנים אפשר לתאר בעדינות במילה "אסון".

במשך עשורים הייתה ארגנטינה אחת הכלכלות הנחשלות בעולם. האינפלציה דהרה, האזרחים סבלו, ומתוך השבר הכלכלי והחברתי הזה צמח הצורך הלאומי במנהיגות אחרת. הציבור, שהתעייף מהבטחות פופוליסטיות עטופות ברגש חם אך ריק מתוכן, החל לחפש נואשות את מי שיעז לחתוך בהוצאות ולקצץ בהטבות - לא באזמל מנתחים אלא במסור חשמלי. כך הוא מצא את חאבייר מיליי.

אם תחפשו בארגנטינה תחום שיש בו יותר רגש מהפוליטיקה, תמצאו אותו במהרה: הכדורגל.

הספורט הזה הוא כמו דת שם. לא תוכלו לדבר עשר דקות עם ארגנטינאי בלי שהוא יעלה את עניין הכדורגל לדיון. נדמה שכל אדם הוא אוהד של קבוצה, וכולם מעריצים בטירוף את הנבחרת.

אבל כמו הפוליטיקה, גם הכדורגל בארגנטינה מלא שחיתויות וכישלונות. בעשור שעבר הנבחרת הראתה פוטנציאל עצום, אבל שוב ושוב כשלה ברגעי האמת והשאירה המוני ארגנטינאים מאוכזבים. המינויים למאמן נבעו מרגש ולא משכל. בכל פעם נשלח כוכב אחר לנסות להביא את הגביע הביתה, וזה תמיד נגמר במפח נפש.

בסוף הגיע הפתרון. ליונל סקאלוני הגיע לאמן את הנבחרת אחרי ההדחה הכואבת בשמינית גמר המונדיאל ב־2018, ועשה מהפכה – בלי רעש, בלי צלצולים, אלא ההפך. הוא שידר יציבות, והפך את נקודת התורפה הארגנטינאית - ההגנה ההרפתקנית - להגנת ברזל.

כך הוא אפשר לכוכבים שלו בהתקפה, ובעיקר ללאונל מסי, לזרוח. ביום ראשון תגיע ארגנטינה שוב לגמר, בפעם השנייה ברצף, ומסי ינסה להבטיח את הפיכתו לשחקן הכדורגל הגדול בכל הזמנים.

סקאלוני - אולי הלאונל השני בחשיבותו בארגנטינה, כי מסי תמיד יהיה מספר 1 - כבר מראה בכל משחק מחדש עד כמה מכרעת כל כך לנבחרת נוכחותו הרגועה, הלא לחוצה, שעושה מה שחשוב. הנהגתו מאפשרת לנבחרת להפגין אופי במאני־טיים מול יריבות עיקשות, ולהשיג ניצחונות דרמטיים בהארכות ובפנדלים.

למרות הכול, השחיתות נשארה. רק השבוע פורסם תחקיר מקיף של עיתונאי צרפתי על חשדות לעבירות מין ומעשי שחיתות בהתאחדות הארגנטינאית. פיפ"א כמובן מעלימה עין. אבל לפחות הפעם הכדורגל עוזר מעט להשכיח את הבעיות.

מקבילו של סקאלוני בפוליטיקה, מיליי, פועל באופן דומה לו ומנסה לייצב את הכלכלה הארגנטינאית. זה לא קורה בלי מאבק וקשיים, אך על הנייר נראה שהוא מצליח. הדמיון בין מיליי בארמון הנשיאות לסקאלוני על הקווים אינו מקרי: שניהם הבינו שכדי להציל את ארגנטינה מעצמה, צריך להחליף את הדרמה והדמעות בתוכנית עבודה יציבה, בטוחה וחסרת רחמים.

אולי ארגנטינה למדה את הלקח. הרגש מביא קולות וקהל, אך כדי להצליח דרושים יציבות, שליטה ורוגע. ביום ראשון במגרש בניו־ג'רזי הם ינסו להוכיח, במה שככל הנראה תהיה הופעת הפרידה של מסי, שהם פה כדי לכתוב את שמם בספרי ההיסטוריה.

הפעם הם לא יצעדו לשם מתוך פאניקה או טירוף חושים, אלא בידיעה שהסדר ינצח את הכאוס. אם מסי יניף שם את גביע העולם השני שלו ויבסס את עצמו סופית כגדול מכולם, זו תהיה ההוכחה הסופית שגם האומה היצרית בעולם יכולה לנצח כשהיא לומדת, סוף־סוף, לנשום עמוק.

ספרד: טיקי־טאקה נגד הזרם

פדרו סאנצ'ס מתעלם מהימין האירופי ומכשיר מהגרים, והמאמן לואיס דה־לה־פואנטה מצפצף על טרנדים מודרניים ודבק במסירות קצרות. לקראת הגמר: למה האומה הספרדית מעדיפה להסתכן בכישלון מוחלט, ובלבד שלא תעתיק מאחרים?

בני אדם הם יצורים של טרנדים. יש לנו נטייה ללכת אחרי כולם ולעשות את מה שנראה מגניב לכל השאר.

זה קורה גם בפוליטיקה. השיח על החמרת מדיניות ההגירה מתפשט באירופה כאש בשדה קוצים, ונדמה שכמעט כל ממשלה ביבשת השיקה בחודשים האחרונים תוכנית חדשה לדיכוי הגירה. כל זה הוא כמובן תגובה להתחזקות הימין האירופי החדש, שחרת על דגלו את המאבק במהגרים והדיו מורגשים היטב.

רק ממשלה אחת באירופה לא נפלה לטרנד. ממשלת המיעוט של פדרו סאנצ'ס בספרד הודיעה בשבועות האחרונים על צעד חסר תקדים: מהגרים לא חוקיים יוכלו להירשם ולקבל תושבות ספרדית – אישור לשהות ולעבוד כחוק ברחבי המדינה. המבצע המיוחד, שצפוי להימשך בחודשים הקרובים, נועד "לחזק את הכלכלה המקומית", לדברי סאנצ'ס, אולם ההסכמה למתן תושבות לחצי מיליון מהגרים התפוצצה לממשלת סאנצ'ס בפנים. לפי ההערכות, לתוכנית ניגשו בין מיליון למיליון וחצי מהגרים, ובמדינה של כ־50 מיליון איש הנתונים הללו מדאיגים.

בימין הספרדי מותחים ביקורת חריפה על סאנצ'ס, וטוענים שיהפוך את ספרד ל"בירת המהגרים החדשה של אירופה".

הלחץ לא מגיע רק מבית: האיחוד האירופי כולו מביט בצעדי השמאל הספרדי בחשש כבד. בזמן שמדינות כמו איטליה וגרמניה נועלות שערים ומקשיחות חוקים, ספרד מייצרת תקדים שעלול, לטענת המבקרים, להגביר את ההגירה ליבשת כולה. אבל סאנצ'ס המסובך בפלילים וממשלת המיעוט שלו לא מביטים לאחור, וממשיכים הלאה בתוכניותיהם בלי להביט ימינה.

גם הכדורגל הוא עולם של טרנדים. כל פרשן ידע להסביר את סגנונות המשחק המשתנים בהתאם לרוח התקופה, ובמונדיאל הזה בהחלט מרגישים את הטרנד המוביל: לחץ גבוה על היריבה ויציאה מהירה להתקפות מעבר. הטרנד שולט כמעט בכל הנבחרות המובילות בעולם, וחלקן אף שכללו את יכולתיהן בשיטה עד כדי שלמות - טוב, כמעט כל הנבחרות המובילות. בספרד, תחת המאמן המוערך לואיס דה־לה־פואנטה, לא התעדכנו בטרנד, וממשיכים לשחק בשיטה הספרדית הקלאסית: להחזיק בכדור ולהניע אותו עד בלי די.

הנעת הכדור האינסופית הזו נדמית לעיתים כמו מאובן מעידן אחר. מהירות וכוח פיזי הם חזות הכול בכדורגל המודרני, אבל ספרד מסרבת להיפרד מהרומנטיקה של השליטה בקצב. היא מתעקשת שהחזקת כדור מאפשרת את ההגנה וההתקפה הטובות ביותר. המשחק שלה נראה לעיתים איטי ומנומנם, כאילו להנעת הכדור אין מטרה, אך פתאום אחרי כמה דקות של מסירות רצופות נפער החור בהגנת היריב - והכדור נכנס לרשת.

השיטה הזאת מונעת מהיריבות של ספרד את האיום על השער שלה. לראיה, הנבחרת הנוכחית שברה את שיא הדקות הרצופות ללא ספיגת שער במונדיאל.

שילך לעזאזל מה חושבים האחרים, אנחנו נשחק בדרך שלנו: זהו לב המנטליות הספרדית, האמונה העיוורת בדרכם שלהם.

אך כמו בעניין ההגירה, ההיצמדות לשיטה שלך יכולה להביא גם למפלות. הספרדים הרי לא הגיעו לגמר המונדיאל מאז 2010, וגם זו הייתה רק הופעתם הראשונה בו. ואולי כל מה שדרוש בשבילם הוא ללכת בדרך אחרת רק בחלקים מהמשחק ביום ראשון בלילה. לפעמים המפתח להצלחה הוא גמישות.

על הדשא באצטדיונים וגם בהיכלי הפרלמנט במדריד, ספרד בוחרת פעם אחר פעם בעקרונות על פני הפרגמטיזם, היא מסרבת להתכופף, ומוכנה לשלם את המחיר המלא על עקשנותה.

בשביל הספרדים, כנראה, לעשות משהו בדרך של מישהו אחר ולהצליח - זו פשוט לא הצלחה אמיתית.