בספורט המודרני, באופן טבעי, הקבוצות שמשקיעות סכומי עתק מתנהלות בצורה מקצועית ויודעות לבנות את עצמן לאורך זמן, הן בדרך כלל אלה שיצליחו, יתמודדו בצמרת ויזכו בתארים. ובכל זאת, מה שהופך את הספורט למיוחד כל כך הוא העובדה שגם בעולם שבו הכסף מדבר, תמיד יש מקום לסיפורי סינדרלה – לקבוצות שמצליחות לנפץ את התחזיות, להוכיח שלב, מחויבות ועבודת צוות יכולים לגשר על פערי תקציב עצומים.

הפועל פתח־תקווה של העונה האחרונה הייתה בדיוק סיפור כזה: עם אחד התקציבים הצנועים בליגה וכנגד כל התחזיות, היא רשמה עונה נהדרת והפכה לאחת ההפתעות הגדולות והמרגשות של הכדורגל הישראלי עם העפלה לפלייאוף העליון, חודשים ספורים בלבד אחרי ששבה לליגת העל בישראל. מי שאחראי לרנסנס הזה במועדון ששלט בכדורגל הישראלי כמעט עשור מאמצע שנות ה־50 של המאה הקודמת הוא עומר פרץ, כדורגלן עבר מוכשר שהפך למרענן הרשמי של עולם אימון הכדורגל הישראלי בזכות סגנון התקפי שכיף מאוד לצפות בו.
״האמת שגדלתי ושיחקתי בתקופה שבה פחות עסקו בטקטיקה על המגרש, אבל בגיל 26 הגיעה פתאום ברצלונה של פפ גווארדיולה, עם ה״טיקי טיקה״ הממכר שלהם, גרם לי לרצות לאמן בפעם הראשונה ומאוד סקרן אותי״, מספר פרץ, ״זה הוביל אותי לחקור, לקרוא ספרים וללמוד היטב את כל הנושא סביב קבוצה התקפית ששולטת בכדור ברוב חלקי המשחק, איך לבחור שחקנים שנכונים לסגנון כזה ואיך מאמנים אותו, פשוט התמכרתי לזה. זה סגנון שנראה יפה לעין אבל בפועל זה לא מידע שקל להעביר לשחקנים וצריך לשלוט בו היטב״.

סיפור סינדרלה. הפועל פתח–תקווה | צילום: פלאש 90
בניגוד לשחקני עבר אחרים החל פרץ את קריירת האימון שלו ממש מלמטה. ״דברים אף פעם לא הלכו עבורי בצורה קלה, גם כשחקן וגם כמאמן, ובתחנה הראשונה שלי אימנתי בקבוצת הנוער של הפועל רמת־גן, ששיחקה בליגה השנייה. משם עברתי לנוער של הפועל תל־אביב וקבוצת הבוגרים הראשונה שלי הייתה הכוח עמידר רמת־גן בליגה א׳״, נזכר פרץ, ״בכל מקום שהגעתי אליו מיד הטמעתי את הסגנון ההתקפי, כדי ללמוד מה עובד ומה לא והגעתי לרמות הגבוהות מוכן יותר ברמת ההבנה של השיטה ושל איך לבנות סגל בצורה נכונה״. בעונת 2019/20 עלה פרץ עם הפועל כפר שלם לליגה הלאומית ואחרי כמה תחנות נוספות בליגה הגיע לבני יהודה, שם פוטר בצורה מעוררת מחלוקת במאי 2024, מחזור אחד לסיום העונה. ״זו הייתה סיטואציה לא נעימה ומכה קשה לאגו להיות מפוטר כשהקבוצה עדיין במאבקי העלייה לליגת העל ובהחלט אפשר היה לנהוג אחרת״, קובע פרץ, ״ובכל זאת, באותו הזמן כבר הייתי בשלב שבו למדתי להעריך את עצמי ואת היכולות שלי וידעתי שאני מאמן טוב, להבדיל מהימים שלי כשחקן, שאז גם כששיחקתי טוב לא ידעתי לפרגן לעצמי, וידעתי שאצא מזה״.
שבוע אחרי הפיטורים מונה פרץ למאמנה של הפועל פתח־תקווה על ידי המנהל המקצועי ניר לוין, במהלך שהפך להצלחה גדולה והסתיים בעלייה לליגת־העל. ״עלינו מהלאומית בצורה משכנעת עם סגל של שחקנים ברמה גבוהה וידעתי שאנחנו נמצאים במקום טוב״, מנתח פרץ, ״הגעתי לליגת העל בתחושה שאני מוכן מקצועית לאתגר, ולמרות הבדלי הרמות בין הליגות עדיין האמנתי שיש לנו קבוצה חזקה ולא היה בי שום חשש״. למרות תקציב כולל של 20 מיליון שקל, מהנמוכים בליגה, הציגה הקבוצה של פרץ עונת חזרה מרשימה עם ניצחונות יוקרתיים על מכבי חיפה ומכבי נתניה, תבוסות שהנחילה לקריית־שמונה, בני ריינה וטבריה ותוצאות תיקו מכובדות מול מכבי תל־אביב, הפועל תל־אביב והאלופה מבאר־שבע, כשהיא מקפידה על הסגנון ההתקפי של פרץ שזכה למחמאות רבות. ההצלחה הובילה את פתח־תקווה להעפיל בתום העונה הסדירה לפלייאוף העליון, הישג שמעטים האמינו שתצליח להגיע אליו.

״הרבה דברים התחברו עבורנו בצורה טובה במהלך העונה, ואחרי שהשגנו רצף ניצחונות בסיבוב השני האמנתי שיש לנו סיכוי להעפיל לפלייאוף, וברגע שזה קרה ההרגשה הייתה כאילו זכינו בתואר״, משחזר פרץ, ״הפלייאוף עצמו התחיל בצורה קשוחה, גם הגענו לאיזה פיק מנטלי עם ירידת מתח ותחושה שעשינו את זה בזמן שמולנו שיחקו קבוצות שהתחרו על האליפות. היה קשה להתמודד מול סגלים כאלה כל שלושה ימים, סבלנו מפציעות והסיבוב הראשון היה לא קל. בסיבוב השני הפנמנו את המצב, רצינו לסיים טוב יותר והצלחנו להשיג כמה תוצאות מכובדות. בסך הכול זה הייתה עונה אדירה שעלתה על כל הציפיות שלנו״.
העונה המוצלחת והסגנון המרענן הפכו את פרץ באופן טבעי למועמד לאמן את הקבוצות הבכירות בישראל, אך לבסוף הוא בחר להאריך את החוזה בפתח־תקווה לשנתיים נוספות, בתמורה לשדרוג כלכלי נאה. ״לקראת סיום העונה היה הרבה דיבור סביבי וסביב המאמנים של הקבוצות הבכירות, בזמן שהתרכזתי כל כולי במטרה לעמוד במשימה להעפיל לפלייאוף העליון. הפועל פתח־תקווה מצידה עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להשאיר אותי ובחרתי ללכת עם הלב״, מסביר פרץ את ההחלטה, ״בתור שחקן מיהרתי מדי לעזוב מועדונים, והבנתי שבמקרה הזה אין באמת סיבה, בטח כשאני מאמין שאני יכול להמשיך להוביל את המועדון למקומות טובים וכשאני נמצא במקום שמאמינים בי״.

הציפיות מהקבוצה יעלו בהתאם.
״יש ציפיות ריאליות ויש כאלה שלא. לכולם ברור שיש חמש קבוצות בכירות ושוב יהיה רק מקום אחד להתמודד עליו בפלייאוף העליון ויהיה קשה לשחזר את ההישג למרות שנעשה הכול. למרות ההצלחה והדיבור הטוב על הקבוצה, בפועל שכר השחקנים לשנה הבאה לא עלה, אז הציפיות יכולות לעלות אבל יש גם מציאות בעולם שבו שם המשחק הוא כסף. המטרה עכשיו היא לבחור נכון את השחקנים שיגיעו ולהמשיך לייצר יציבות במועדון, לקרב את האוהדים ולקוות שגורמים כלכליים ירצו לחבור אליו״.
עד כמה מורכב לבנות קבוצה במציאות כזו?
״זה פאזל שבונים לאט, כל פעם מצרפים עוד שחקן. בשלב הראשון בחלון העברות קשה יותר להנחית שחקנים בישראל כי כולם רוצים להגיע למקומות אחרים בגלל המצב הביטחוני וגם כי הליגה שלנו לא נחשבת לאטרקטיבית ובשלב הזה כולם חולמים עדיין בגדול. מניסיון, בסוף הדברים האלה מסתדרים ואני מאמין שהשחקנים והצוות המקצועי ימשיכו לקחת את המועדון למקומות טובים״.

איצטדיון מטלייף בניו ג'רזי, שיארח את משחקי מונדיאל 2026 | צילום: AFP
מה דעתך על המונדיאל עד עכשיו?
״אני בסך הכול נהנה מאוד וגם הוזמנתי כמה פעמים לאולפן של כאן 11 בתור פרשן. בתור איש מקצוע לא ראיתי עד עכשיו משהו חדש או יוצא דופן, מעניין לראות את הייחודיות של כל קבוצה. מיום ליום העניין עולה ויש משחקים מרגשים״.

יש לישראל סיכוי להעפיל לטורניר כזה?
״אין ספק שבטורניר השתתפו כמה נבחרות שישראל יכולה לנצח וכמה אחרות שאנחנו ברמה דומה, אבל המציאות שבה אנחנו משחקים באירופה מקשה על הסיכוי להעפיל. היו לנו הרבה רגעים טובים במשחקי המוקדמות, אבל אז אתה משחק מול נבחרת כמו נורווגיה ואתה מבין שלא משנה מה תעשה או מי יעמוד על הקווים, יש הבדלים מאוד גדולים ביכולת. העובדה שמגדילים את מספר הקבוצות המשתתפות בטורנירים עשויה לעזור ואני מאמין שבסופו של דבר נצליח להעפיל״.

עומר פרץ, 40, נולד וגדל ברמת השרון. הוא נשוי, אב לשלושה בנים, וחי בתל־אביב. ״כדורגל הוא חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, ומהתמונה הראשונה שלי כתינוק תראה אותי עם כדור. הייתי ילד ספורטאי פעיל שמגיע הביתה, זורק את התיק ויורד למטה לשחק עם חברים או לבעוט מול הקיר״, נזכר פרץ. ״באופן מסודר התחלתי לשחק בגיל שש בקבוצה ברמת־השרון. שנה לאחר מכן כבר עברתי למכבי תל־אביב ואז להפועל תל־אביב. עד גיל 10 לא בלטתי במיוחד אבל אז התפתחתי פיזית ואתלטית והפכתי לאחד הבולטים בשנתון שלי. זכיתי בתואר מלך השערים כל עונה ובגיל 15 הייתי קפטן נבחרת הנערים״.

קפטן בגיל 15. פרץ בנבחרת הצעירה | צילום: גטי אימג'ס
פרץ הוא חלק משושלת כדורגלנים מפוארת. דודו היה אבי כהן ז"ל, שהיה הראשון שזכה לחוזה בליברפול הגדולה בסוף שנות ה־70, בן דודו תמיר כהן שיחק שנים בליגת העל, באירופה ובנבחרת ישראל ואביו ויקי פרץ ז"ל היה חלוץ נהדר שבמשך שני עשורים כיכב בקבוצות בארץ ובצרפת. בסוף יוני 2021 סיים פרץ את חייו בנסיבות טרגיות. ״אני מאוד מתגעגע לאבא שלי, לפעמים אתה זונח דברים שרצית לדבר עליהם, הזמן עובר ואז קורה מקרה כזה, שהשאיר תחושה של חור גדול ומשהו לא סגור״, משתף פרץ, ״לא הייתי מודע למצב הנפשי שהוא היה נתון בו, כואב לי על הדרך שבה הדברים קרו״.
בגיל 15 עבר פרץ לשחק בקבוצת הנוער של שטרסבורג הצרפתית, במדיה כיכב אביו במשך שנתיים בתחילת שנות ה־80 כשהוא מסיים כמלך השערים שלה בכל אחת מעונותיו בקבוצה. ״מגיל צעיר חלמתי לשחק באירופה ובגיל 16 נסעתי למבחנים בדורטמונד הגרמנית ובשטרסבורג, התקבלתי בשני המקרים ובחרתי בצרפת כי האקדמיה שלהם מאוד הרשימה אותי, הייתה שם קהילה יהודית חזקה והכדורגל הצרפתי אז היה בפריחה״, מסביר פרץ, ״בסופו של דבר השנים האלה הפכו לתקופה מאוד קשה בחיי.
בשנה הראשונה הפועל תל־ֿאביב סירבו לשחרר אותי, אז לא שיחקתי בליגה בצרפת ורק התאמנתי. בשנה השנייה אחרי שקיבלתי את השחרור היו לי רגעי משבר גדולים מאוד ובשונה מהיום, כדי לדבר עם הבית הלכתי 20 דקות לטלפון ציבורי ועשיתי שיחת גוביינא לישראל. הייתי שם לבד, עברתי הרבה משברים ובשנה השלישית רציתי כבר לחזור אבל אחרי לחץ מצד ההורים הסכמתי להישאר. היום אני מבין שלתקופה הזו הייתה השפעה מנטלית גדולה על הקריירה שלי כמקצוען״.

פרץ חזר מצרפת כדי להתגייס ואת קריירת הבוגרים שלו החל בהפועל תלֿ־אביב, שממנה עבר למכבי תל־אביב, נדד בכמה מועדונים נוספים וסיים את הקריירה בגיל 30 אחרי שלוש עונות במכבי נתניה. ״פרשתי בגלל פציעה, ובשורה התחתונה, למרות שהיא החלה טוב, הקריירה שלי לא נסקה למקום שציפיתי לו. בתור שחקן חוויתי הרבה מאוד קשיים מנטליים, במשך שנים לא הצלחתי להתנתק מהדיבור וההשוואות לאבא שלי, וכשדברים הלכו פחות טוב או שהיה עליי לחץ או ביקורת לקחתי את זה באופן מאוד קשה והתקשיתי להתמודד״, מודה פרץ, ״למזלי העובדה שנכנסתי כל כך לעניין האימון עזרה לי לצלוח את הפרישה, עם השנים למדתי להקליל את הדברים והיום לדעתי אחת החוזקות שלי כמאמן היא שאני מצליח לזהות אצל שחקנים דברים שאני עברתי ואני יודע איך לגשת ולדבר איתם. אחרי שפרשתי והתחלתי לדבר עם אנשים גיליתי שהרבה שחקנים מתמודדים עם אותם הקשיים לאורך הקריירה וגרוע מזה - מתקשים לדבר ולשתף ולא מציפים אותם מספיק. המודעות היום גדולה יותר וזה לטובה״.

"לא הצלחתי להתנתק מהדיבור וההשוואות לאבא שלי". ויקי פרץ | צילום: משה שי, פלאש 90
מה השאיפות שלך לשנים הבאות?
״זה לא דבר מובן מאליו בכדורגל שלנו להמשיך באותו מועדון שנה שלישית ברציפות וחשוב לי להמשיך את התהליך בפתח־תקווה. החלום שלי הוא לאמן בעתיד אירופה ואם יכולתי לבחור משהו ריאלי, כי לאמן בפרמייר ליג האנגלית זה חלום אבל כנראה גם פנטזיה רחוקה, הייתי שמח לאמן בליגה הגרמנית השנייה, בארצות הברית או אחת מהליגות הקטנות יותר באירופה, למרות שלא פשוט לאיש מקצוע ישראלי לקבל שם עבודה כרגע. כמובן שאני שואף גם לאמן בקבוצות גדולות בארץ ובנבחרת ישראל״.
מה דעתך על העובדה שכוכבים רבים בכדורגל שלנו, כולל אביך ז"ל, לא זוכים להערכה ראויה בסיום הקריירה?
״אני יודע שהיה לאבא שלי מאוד קשה עם העובדה שהוא לא הצליח למצוא עבודה בתחום וכולנו ראינו את סיום הקריירה של ערן זהבי או אייל ברקוביץ׳, ואני חושב שכמו שכריסטיאנו רונאלדו ממשיך לשחק בגיל 41 בנבחרת פורטוגל, גם לכוכבים הישראלים הבכירים מגיע לקבוע מתי יפרשו מהקבוצה או הנבחרת. בעמנו אנחנו חיים ואין ספק שחסרה לנו קצת תרבות במקום הזה״.

גם לכוכבים ישראלים מגיע לקבוע מתי יפרשו. רונאלדו | צילום: איי.אף.פי
ספר משהו שלא יודעים עליך.
״אני חובב אגרוף ואפילו קם באמצע הלילה לצפות בקרבות, ממשקל קל עד כבד, זה משהו שאהבתי מאז שהייתי ילד והאמת שאני לא באמת יודע מאיפה זה הגיע. אני אוהב את הענף, את האחד מול אחד הזה, את משחק השח־מט בזירה ומשהו בספורט הזה מושך אותי מאוד״.
איך תעביר יום כיף?
״החיים שלי מתחלקים בעיקר בין בילוי עם המשפחה וחברים ובין כדורגל. יום כיף יתחיל בשעה של צפייה בכדורגל מול המחשב ואחר כך אלך לים לבלות עם חברים. זכיתי להיות מוקף באנשים טובים בחיים האלה שעזרו לי מאוד ואני נהנה להיות בחברתם״.

