למשחק בין מצרים וארגנטינה הצטרפתי רק בדקה ה־75, כשהתבשרתי שהשכנה שלנו מדרום בדרך לסנסציה עם 2־0 על אלופת העולם. אחרי ארבע דקות, כשארגנטינה הבקיעה, צרחתי מאושר כאילו הייתי מושקע בדרמה מראשיתה.

בספורט אני ככה־ככה, אבל בשמחה לאיד לכולכם יש מה ללמוד ממני. כשליונל מסי השווה, ניסיתי שוב ושוב להיתפס במאוורר התקרה עד שאשתי דרשה שאחדל. מהגול השלישי על הראש של המצרים, שתי דקות בתוך תוספת הזמן, אני לא זוכר הרבה - רק מכה בראש מהקיר והבטחה: אני מתחיל לאהוב כדורגל.

כשהתאוששתי מסי והחברים כבר ניתרו זה על זה, והקבוצה של חוסאם חסן הייתה בשיאו של דקלום דף מסרים מתקרבן. האקסטזה הייתה מוחלטת, וסחפה כל מי שיש לו עניין לא פתור עם מצרים - ולא חסרים כאלה אצלנו.

נזכרתי איך במונדיאל שאירחה קטאר נשביתי גם אז בטירוף האוהדים ברגע של גול, וגם במחול השדים של כמעט גול. קינאתי בהם קנאה עזה, ורציתי לדור במחיצתם. כבר אז קיבלתי על עצמי קבלות טובות, והתחייבתי לפקוד פאבים או תחנות מזל לבל אחמיץ משחק. אף הרהרתי באפשרות לרכוש סוני פלייסטיישן 5 ולצעוק בבית בלי סיבה. קניתי בירות מהסוג שאני מתעב, וקופאית חביבה נאלצה לשמוע ממני משהו כמו "משחק כמו הערב לא יעבור חלק בגרון בלי זה". אבל רגע לפני שזה נתפס אצלי, החגיגה נגמרה ושבתי לחיי הרגילים עד מאוד.

לקראת המונדיאל הנוכחי ערכתי עם עצמי שיחת מוטיבציה. בפעם הבאה, אמר הפה לכל הגוף, אתה כבר תהיה זקן יחסית - ואיזו צורה תהיה להשתוללות החובבנית שלך סביב משחק שאתה לא באמת אוהב?

לכן התחלתי מלמטה, לאט־לאט, מחמיץ פה ושם, כמצופה מאדם עובד. בשלב שמינית הגמר כבר נרשמה התקדמות. ברוב המשחקים צפיתי משריקת הפתיחה, ולאחרים – כמו מצרים נגד ארגנטינה – הצטרפתי רק בסוף, כמו אידיוט. יש לי עוד זמן לקחת את זה לריאות ואולי עד הגמר אפסיק להשתעל. מיליארדים בעולם יעידו שזו התמכרות ששווה להקריב למענה.

מהמונדיאל הזה אני מצפה לחולל בי שינוי בלתי הפיך. מי ייתן והוא יהיה טבעי, בלי צורך בהליך רפואי פולשני.