מסתערים על אמריקה: אוהדי הכדורגל כובשים את המונדיאל, הרחובות והרשת

אצטדיון פנוויי בבוסטון אירח לפני כשבועיים, ב־15 ביוני, עוד משחק בייסבול מהעונה הרגילה בין הרד־סוקס המקומיים - שבשבילם זו עונת בלהות - ובין הטקסס ריינג'רס הבינוניים. לכאורה היה זה סתם משחק בייסבול גנרי של חודשי הקיץ, אבל בניגוד למצופה באצטדיון באותו משחק הייתה חגיגה של ממש: צרחות, שירים ובלגן.

שמחים מהניצחון 1־0 על האיטי במחזור השני בשלב הבתים, אוהדי סקוטלנד, "צבא הטרטן" (החצאיות הסקוטיות הקלאסיות), כבשו את היציעים בשירה, בריקודים ובהמון בירה, כיאה לסקוטים. האווירה במגרש הייתה מחשמלת, כאילו הגענו לשיא העונה בפלייאוף - וזה הישג, כי מגרשי הבייסבול בארה"ב הם לא המקום הכי רועש בעולם, בלשון המעטה.

המשחק הזה הוא רק חלק ממה שהסקוטים עשו בבוסטון; במהלך הימים שהאוהדים שהו שם הם חגגו, שרו והלהיבו את העיר. חלקם אפילו שמו קונוסים כתומים גדולים על פסלים בעיר, והמקומיים התלהבו מזה. חלק מהקונוסים נותרו שם גם הרבה אחרי שהם הלכו.

הרשתות החברתיות התמלאו בסרטונים שרק מתחננים שהסקוטים יישארו בעיר, ש"זוכה סוף־סוף לקצת עניין", כך לפי אחד הסרטונים. אך הסקוטים לא נותרו בבוסטון; הם טסו למיאמי, וגם שם כבשו את העיר.

כשהם המשיכו הלאה הגיעו אוהדי קולומביה, שלהם מיאמי היא עיר בעלת זיכרון כואב במיוחד: לפני פחות משנתיים, באותו מגרש, גברה עליהם ארגנטינה בגמר הקופה אמריקה. אבל הזיכרון הזה רק עודד את הקולומביאנים לספק הצגה ביום המשחק השלישי שלהם בשלב הבתים נגד פורטוגל. כל מיאמי נצבעה צהוב, היה נדמה שהמטרופולין התשיעי בגודלו בארה"ב התאחד למען הקולומביאנים, והם כבשו גם את יציעי המגרש. אומנם זה לא הוביל לניצחון נבחרתם, אך התיקו שסיימו בו עם פורטוגל הספיק להם כדי לסיים במקום הראשון בבית - וזה בדיוק מה שקיוו להשיג לאורך כל הדרך.

אומנם הסקוטים והקולומביאנים כבשו את ארה"ב, אך אולי האוהדים הוויראליים ביותר הם בכלל הנורווגים. לנורדים זו הופעה ראשונה במונדיאל מאז 1998, והם בהחלט הגיעו מוכנים. על המגרש, ובניצוחו של חלוץ העל ארלינג האלנד, הם העפילו השבוע לשמינית הגמר, ושם יפגשו את ברזיל. אומנם על הדשא הם מצליחים, אך הפופולריות של הנבחרת אינה נובעת רק מביצועיה אלא בעיקר מאוהדיה, "הוויקינגים", שחוגגים בכל משחק בתנועות חתירה כאילו הם יוצאים לכבוש שטח חדש.

כך, גוש שלם של חולצות אדומות מבצע תנועות חתירה בקיאק באמצע היציע, וזו הפכה להיות תופעה משוגעת - במגרשי הכדורגל, במדרגות נעות וכמובן גם בבייסבול. הנורווגים חותרים בכל מקום, בלי קשר למים, והאינטרנט מתלהב מזה.

אלו רק שלוש דוגמאות בולטות, אבל ללא ספק המונדיאל הזה מתבלט בעיקר בזכות האוהדים והסיפורים שהם יוצרים: מההחלטה בארגנטינה טרם הטורניר למנוע מאבות שלא משלמים מזונות לטוס לטורניר, דרך אוהדי יפן שמנקים אחריהם בכל פעם - ואף נמתחה עליהם ביקורת מסוימת בשל כך - ועד לאוהדים המקסיקנים, שמנצלים את המונדיאל הביתי עד תום כשהם הורסים את השינה לכמעט כל נבחרת שמשחקת נגדם, וחוגגים ברחובות מקסיקו־סיטי עם הברווז מרלין שלבוש בחולצת הנבחרת הירוקה.

החיבור עם ארה"ב, אומת ספורט מרהיבה שרק עכשיו באמת לומדת את הקסם של הענף הזה (גם אם הם עדיין יתעקשו לקרוא לו Soccer), יוצר פלאים וסיפורים עד בלי די.

זה ניגוד עצום למונדיאל הקודם בקטאר - שאומנם היו בו אוהדים בלתי נשכחים, אבל בסופו של דבר הכול שם היה מצועצע ומלאכותי. עכשיו הכול אמיתי ואותנטי יותר, בלי היח"צ הקטארי, שפעל במלוא הדרו. ולראיה: בהפסקות הפרסומות, המכונות "הפסקות השתייה שבכל מחצית", נשמעות קריאות בוז צורמות ובולטות מהיציעים, המוחים על הצעד המסחרי הזה. דרך הקריאות אלה האוהדים מבהירים שהם לא לקוחות שבויים, ושאת קול מחאתם הם ישמיעו.

אז אולי הכסף מניע את הכדורגל כיום, אך בסופו של דבר כדי שהענף הזה באמת יצליח ויכניס עוד כסף לקופה, הקהל חייב להתלהב ולהיות וחלק מהחוויה. בלעדיו הכול ירגיש כמו פלסטיק. כי אחרי הכול, הכדורגל באמת שייך רק לאוהדים.

האם בפיפ"א ילמדו את הלקח הזה? העבר מלמד שלא, אבל מי יודע - אולי הפעם האוהדים ינצחו.