לפני עשר שנים בדיוק הזמינה אותי ליגת ה־NBA לסדרת הגמר בין קליבלנד לגולדן סטייט. כן, אני יודע שחלקכם רוצים עכשיו לחנוק אותי מקנאה, ואתם צודקים לגמרי: מדובר בחוויה מטורפת לכל החיים.

אני מודה שאחרי שביליתי בחדרי ההלבשה עם סטף קרי - שהיה ממש חמוד, והסכים לצילום סלפי משותף - ולברון ג’יימס הסנוב, שלא ידע להעריך את האיש מפתח־תקווה שהשקיע כל כך הרבה ולא הסכים להצטלם איתי, היה קצת מוזר לרכוש כרטיס במחיר מופקע למשחק בין ברוקלין לאטלנטה בביקורי האחרון בניו־יורק. אלה שתי קבוצות גרועות, וסתם עוד משחק של תחילת עונה, בשורה שלישית מהסוף, כשראשי כמעט נוגע בגג ברקליס סנטר, האולם הביתי של ברוקלין נטס.

מדוע בעצם השקעתי כמעט תשעים דולר מכיסי כדי לצפות במשחק הזה? קוראים לו בן שרף, כדורסלן ישראלי בן 19 בלבד, שנבחר ביוני האחרון לשחק בברוקלין. זה המקום לציין שאני לא חובב כדורסל במיוחד, בטח לא ישראלי, ומעולם לא שמעתי את שמו של שרף לפני שנבחר לשחק ב־NBA. לא דיברתי איתו, לא ידעתי איך הוא נראה. ובכל זאת, ברגע שהייתה לי הזדמנות קניתי כרטיס ונסעתי לברוקלין כדי לראות אותו משחק.

זה היה משחק נוראי שלו: אפס נקודות, איבודים מפה ומשם, הקבוצה כולה נראתה אבודה, ועוד הפסד מביך. אגב, נכון לכתיבת שורות אלה מאזנה של ברוקלין עומד על 12 הפסדים ושני ניצחונות. מזעזע.

אבל לי לא היה אכפת בכלל כל עוד בן שרף לא נגע בכדור. בכל פעם שזה קרה, משהו בי ממש רצה שהוא יצליח - קליעה, אולי מסירה, אולי איזה ריבאונד. זה נשמע אולי מגוחך, אבל באמת התכווץ לי הלב כשיצאתי מהאולם בתום המשחק עם תמונה בראש של בן שרף עצוב ומבואס.

מהר מאוד הקבוצה העבירה אותו לליגת הפיתוח, שבה הצטיין. אחר כך היא החזירה אותו לסגל, ואז שוב הסירה אותו מהרשימה. בקיצור, סאגה.

אני מספר לכם את זה כי מה שקורה עם בן שרף הוא כאין וכאפס לעומת התחושה של הישראלי הלא מנותק לחלוטין מכדורסל כלפי דני אבדיה. שניהם התחילו את העונה באותה ליגה, אבל אבדיה כמובן נמצא בליגה אחרת. את העונה השישית שלו ב־NBA הוא פתח בסערה כשצלח כמה משחקים רצופים עם כ־25 נקודות. קבוצתו פורטלנד ניצחה כמה קבוצות חזקות, ובראשן אוקלהומה, האלופה המכהנת וזו שמחזיקה בעונה הנוכחית ב־14 ניצחונות והפסד אחד בלבד – לפורטלנד של דני אבדיה. באופן מאוד לא פרובינציאלי צריך לומר שאבדיה אינו עוד שחקן בפורטלנד העונה: הוא השחקן שלה בה"א הידיעה.

אלא שהשבוע פורטלנד הפסידה. זה היה הפסד ביתי וכואב, בהפרש גבוה ועם משחק רע של כמעט כל השחקנים, כולל אבדיה, שקלע 19 נקודות. לאחר מכן התחילו הכותרות השליליות במדורי הספורט, שכמובן גלשו גם לרשתות החברתיות - פורטלנד היא “קבוצה בשקיעה", לדני יש “בעיה" כי הוא לא מסתגל מספיק טוב לעמדת הרכז החדשה יחסית, הקבוצות היריבות “התחילו ללמוד אותו ולשמור עליו נכון". מאז הגיע עוד הפסד צורב לשיקגו, אבל אבדיה קלע בו 32 נקודות והשיג טריפל־דאבל.

עכשיו תשמעו, חברים, התסכול מובן. אחרי פתיחת עונה כזו, ברור ששישה הפסדים בשבעת המשחקים האחרונים זה לא משהו שכיף לראות. אבל פורטלנד היא קבוצה חלשה, עם סגל חסר ופצוע, והיא הייתה קבוצה כזו מראש, עוד לפני ששוחק משחק אחד בעונה הנוכחית.

איש לא ציפה שפורטלנד תגיע לפלייאוף, מקסימום לפליי־אין (טורניר המיועד לקבוצות שמסיימות את העונה הסדירה במקומות 7 עד 10 בכל אזור, וקובע את שתי העולות האחרונות לפלייאוף). גם זה כנראה לא עבר במוחם של רבים מאוהדיה או פרנסיה של הקבוצה מאורגון.

בעונה הסדירה של ה־NBA יש 82 משחקים, ומהם שוחקו עד כה רק קצת יותר משישית. כרגע, עם תשעה הפסדים ושישה ניצחונות, פורטלנד עדיין נמצאת חזק בתמונת הפליי־אין כשהיא ממוקמת במקום התשיעי במערב החזק. לגבי אבדיה עצמו, אם היו אומרים לכם שבמשחקו החלש ביותר עד כה העונה הוא יקלע 19 נקודות - הייתם חושבים שעובדים עליכם, או לחלופין מחבקים את הנתון הזה בשתי ידיים.

דווקא בגלל שמדובר בכדורסל, ועוד כזה שלא משוחק בארץ, יותר קל לראות את התופעה שלא מעט מאיתנו לוקים בה, שקצת מזכירה מאניה־דיפרסיה: או שדני הוא שחקן אולסטאר, או שהוא “מאבד את זה"; או שמדובר בספורטאי הכי גדול שיצא ממדינת ישראל אי פעם, או שמדובר במישהו שלא באמת מצליח לשמר את ההצלחה יותר מכמה משחקים רצופים. זה כמובן לא קורה לנו רק בתחום הספורט, אלא בהמון תחומים אחרים. לפעמים נדמה שאנחנו מטיסים אנשים לשחקים רק כדי לראות אותם צונחים למטה ומתרסקים. זה נכון בפוליטיקה - מלבד בנימין נתניהו, שפיצח את הקוד הישראלי או לפחות הימני בנושא הזה - ובכלל, סבלנות היא לא ממש מוצר בלתי מתכלה כשמדובר בישראלים.

זה בסדר לרצות את הדברים כאן ועכשיו. אבל צריך לדעת שבהרבה מאוד מקרים אין תחליף לעליות וירידות, אין תחליף לנפילות בדרך להישג, אין תחליף ללמידה שיש בה גם כאב.

אני בטוח שדני אבדיה יודע את זה ולא מתרגש מכמה משחקים לא טובים יחסית. העניין איננו הוא, אלא אנחנו. האם נדע ללמוד להעריך לא רק את התוצאות, אלא גם את הדרך, שלא תמיד נגמרת בניצחון?