לא מזמן קיבלתי פידבק מאחד הקוראים האדוקים של המדור הזה. הוא תומך בשיוט בין הלועזי לעברי שאנחנו משתדלים לשמור עליו כאן, אבל גם ביקש ממני לחזק דווקא התמקדות ביוצרים ישראלים ותיקים, ואולי דווקא באלה שקיבלו פחות כותרות והתייחסות על פועלם. אז לקחתי לתשומת ליבי, ובזכות תומר החלטתי לקחת את המשימה ולהרחיב על יוצר שיודע דבר או שניים על יחס מתקשורת.
ניסים סרוסי נולד ב־1948 בעיר ספאקס שבתוניסיה ועלה לישראל עם משפחתו בגיל 14. הוא גדל ברחובות, וכבר כנער נמשך למוזיקה מערבית. הוא ניגן בגיטרה והשתתף בלהקות קצב (הרכבי קאברים, לרוב של פופ ורוק, שהיו אז זירה שוקקת) ובהן "הנמרים" ו"הגולדפינגרז", שהופיעו עם רפרטואר באנגלית, צרפתית, איטלקית וספרדית. עוד לפני שהמושג מוזיקה מזרחית קיבל את המשמעות שאנחנו מעניקים לו היום, סרוסי כבר נע בחופשיות בין מוזיקה ים־תיכונית, פופ ורוק מערבי.
ב־1973 יצא אלבום הבכורה שלו, "מצעד הפזמונים של ניסים סרוסי". במרכזו עמד "אשליות", שכתב עם דוד חלפון. השיר היה שונה מאוד מהדימוי שאנחנו עלולים להדביק בדיעבד ל"זמר מזרחי" של שנות השבעים: היו בו גיטרות חשמליות, כלי נשיפה, סינתיסייזר ואנרגיה של רוק. גם הטקסט לא הסתפק בסיפור אהבה. הוא עסק בכסף, מעמד, חופש, וברצון לחיים גדולים יותר.
בזמנים ההם ללא ספק היה קושי גדול לממסד התרבותי בישראל לקבל אותו. הוא לא ביקש רק להיכנס למועדון; הוא הגיע עם תרבות מוזיקלית אחרת, מראה אחר, מבטא אחר וחלום אחר. והוא הצליח. הקהל קנה את התקליטים, הגיע להופעות והפך אותו לכוכב. אלא שבתקשורת, בתחנות שקובעות מהי "תרבות ישראלית" לגיטימית, היחס אליו היה הרבה פחות נדיב.
הפער הזה - בין אהבת הקהל לבין היחס שקיבל מהממסד - הוא כנראה הסיפור החשוב ביותר בקריירה שלו. סרוסי לא היה כישלון מסחרי שחיפש הכרה. להפך: הוא כבר היה כוכב. ובכל זאת, נדמה שהממסד התקשה להכיר בכוכבות שלו כמשהו ששייך למיינסטרים התרבותי הישראלי.
הרגע שהפך את המתח הזה לסמל התרחש ב־1975, כשסרוסי התארח בתוכנית הטלוויזיה "טנדו" אצל ירון לונדון. הריאיון האיקוני נחרת בזיכרון הישראלי כדוגמה ליחס המתנשא שקיבל באותם ימים יוצר מזרחי שלא היה חלק מהאליטה התרבותית. בריאיון לונדון לגלג על מראהו, על סגנונו ועל המוזיקה שלו. סרוסי סיפר שהרגיש מושפל ומודר, ושהחוויה הייתה חלק מהתהליך שהוביל אותו לעזוב את הארץ. חשוב לומר: אי אפשר לתלות את כל הקריירה של סרוסי או את עזיבתו את ישראל בריאיון אחד. אבל הריאיון הפך לסמל משום שהוא המחיש משהו רחב יותר: מי קובע מה נחשב מוזיקה "רצינית", מי מקבל מקום בפריים־טיים ומי נשאר בתפקיד הבדרן האקזוטי, גם כשהקהל כבר החליט שהוא כוכב.
ב־1976 עבר סרוסי לצרפת. פריז, שהייתה עד אז חלק מהחלום שהוא שר עליו, הפכה לביתו למשך עשרות שנים. הוא המשיך להופיע, בעיקר בפני הקהילה היהודית, ובמידה רבה התרחק מהמרכז של המוזיקה הישראלית, כמו נבואה שמגשימה את עצמה. בזמן שהפופ והמוזיקה המזרחית בישראל השתנו, התפתחו והפכו בהדרגה לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים, שמו של סרוסי נשאר קשור בעיקר לשירים שהקליט בשנות השבעים.
מעניין לחזור לסיפור הזה של סרוסי היום, כי בדיעבד קל להסתכל עליו ולספר סיפור פשוט: עוד זמר מזרחי שהממסד דחק החוצה. אלא שהסיפור שלו מורכב יותר. הוא היה מוזיקאי שגדל על תרבויות שונות, אהב רוק ופופ מערביים, שר בצרפתית ובשפות נוספות, וביקש להיות חלק מהתרבות הישראלית לא דרך ויתור על הזהות שלו - אלא דווקא דרך החופש ליצור ממנה משהו חדש.
במובן הזה הלהיט הגדול ביותר שלו - "אשליות" - הופך לשיר הרבה יותר פוליטי ממה שנדמה. החלום על כסף, מכונית, דירה גדולה ונסיעות לחו"ל הוא גם חלום על מעמד. על האפשרות שלא יסתכלו עליך מלמעלה. על הזכות להיות מי שאתה רוצה להיות, בלי שמישהו אחר יחליט בשבילך איזה סוג של ישראלי אתה אמור להיות.
בשנים האחרונות סרוסי, בן 78, ממשיך להופיע. באחת ההופעות שלו הוא נפגש עם לא אחר מירון לונדון. השניים התחבקו, והאירוע הפך לתמונה כמעט סימבולית לסיפור שנמתח על פני חמישה עשורים.
יש אמנים שהזמן הופך אותם לגדולים יותר. אצל ניסים סרוסי קרה משהו אחר: הזמן אפשר לנו להבין טוב יותר למה היה קשה כל כך לישראל של שנות השבעים לקבל אותו. הוא מקרה בוחן לעוד לא מעט מוזיקאים שלא נשברו והמשיכו להופיע גם אם הממסד (שבזמנו היה הכול מבחינת האמן) לא מתייחס אליהם. רובם מגיעים מהזמר המזרחי שהשלים את המהפכה שהחל ברחוב ובקסטות של התחנה המרכזית עד לקיסריות ולמנורות של היום - תודות לרשתות ולשינויים שעברו על העיתונות והממסד בישראל.
האשליות בסוף הפכו לחלומות שהתגשמו, ואולי היו חלק ממה שפתח את הדרך לעוד יוצרים שמרחיבים את יריעת המוזיקה הישראלית הרחבה והעשירה, ונותנים מקום וקול למאזינים רבים נוספים.
