"יש לי חיים בני מזל להפליא": ריאיון עם סטינג שחוגג 75

הפעם, לפחות, אני מוכן לקראתו. כשדרכינו הצטלבו בשנה שעברה, זה היה כמעט מארב: באמצע ריאיון שערכתי עם אשתו, הקולנוענית טרודי סטיילר, במסעדה בפריז, הוא הופיע ללא התראה. סטינג הציג את עצמו והתיישב, ואני ניסיתי להמשיך כרגיל. ובכל זאת, קשה להתרכז כשבקצה השולחן יושב אדם שזכה ב־17 פרסי גראמי, מכר 100 מיליון תקליטים ומשחק במפית.

הפעם הכול מסודר ורשמי. אנחנו נפגשים בתיאטרון קארה המלכותי באמסטרדם, שבו הוא מופיע במחזמר שלו, ״הספינה האחרונה״, לקראת העלאתו בווסט אנד הלונדוני. הבוקר יפהפה, וסטינג, בחולצה רפויה, מכנסי יוגה ונעלי אספדריל, משוחח עם מעריצים מחוץ לתיאטרון. אישה מספרת לו שהגיעה מבולגריה וצפתה בהצגה ערב קודם. ״ביקשת החזר על הכרטיס?״ הוא שואל בחיוך ממזרי. גבר מבקש סלפי, וסטינג משיב בצחוק שזה יעלה לו 15 אירו. ״אני יכול להתעשר מזה״, מחייך האמן שהונו מוערך בכמעט 400 מיליון ליש״ט.

הוא גם נראה טוב באופן מרגיז. סטינג התחיל לתרגל יוגה בתחילת שנות התשעים, אבל לדבריו, ״בסוף אתה מבין שהכול יוגה. ההליכה לעבודה היא יוגה. אני מתאמן כל יום, וזה בהחלט חלק ממה שאני עושה, אבל את התרגול עצמו אני כבר לא עושה. אני לא חושב שאני צריך״. הוא אוכל ״הכול״, הוא אומר. ״אני אוהב גלידה. אני אוהב יין. אני אוהב ג׳ין. אני לא מעשן. בחיים שלי לא עישנתי שום דבר חוקי״.

אנחנו מתיישבים במרפסת התיאטרון, המשקיפה על נהר האמסטל. ״יש לי בערך 20 דקות של כריזמה״, מזהיר סטינג, ששמו האמיתי הוא גורדון סאמנר. ההומור העצמי שלו לא ממש מתיישב עם תדמיתו הרצינית, זו של האיש שנרתם להצלת יערות הגשם.

בדיחות מתקבלות כאן בברכה, כי ״הספינה האחרונה״, כפי שהוא עצמו מודה, היא ״סחורה קשה למכירה״. סטינג כתב את המילים והלחן למחזמר, המספר על פועלי מספנה בשנות השמונים, כשממשלת תאצ׳ר סוגרת את מקום עבודתם בוולסנד. זו עיר הולדתו, כמה קילומטרים במורד נהר הטיין מניוקאסל. עם ראשי איגוד מקצועי שמצטטים את מרקס ופוליטיקאי שמרן ״מרושע״, זה בהחלט לא מחזמר של נוצות, נצנצים וחיוכים עד האוזניים.

רוב מחזות הזמר נשענים על משהו שהקהל כבר מכיר, אומר סטינג, ולכן ״כשאתה כותב משהו על בוני ספינות בעיר הולדתך, זה קשה. ועם זאת, זה המחזה שרציתי ליצור. לא התפתיתי לכתוב מחזמר להיטים, שבו דוחסים בכוח סיפור סביב השירים שלך. זה משעמם אותי עד מוות״.

״הספינה האחרונה״, שלדבריו היא ״ללא ספק פרויקט של אהבה״, היא מחווה לוולסנד, לסבו שעבד במספנה ולאביו שעבד במפעל טורבינות מקומי. אף שבהמשך זכה בשתי מועמדויות לפרס טוני, המחזמר לא כבש את ברודוויי בהפקתו הראשונה ב־2014, ונסגר לאחר ארבעה חודשים בלבד. ״ההבדל בין הצלחה לכישלון זעיר הוא עניין של כמה שורות בירכתי האולם״, אומר סטינג. ״אני די נחוש. אני לא מבלבל בין הצלחה או כישלון מסחריים לבין מצוינות״.

מאז עברה ההפקה שינויים רבים. דמות של כומר הוצאה מהעלילה, וסטינג עצמו הצטרף לצוות בתפקיד ג׳קי, מנהל העבודה במספנה, שאותו גילם במקור ג׳ימי ניל. ״מעולם לא ציפיתי לשחק במחזה הזה", הוא אומר. ״מפיק בברודוויי שכנע אותי שכדאי לי, כי ככה נמכור יותר כרטיסים. הוא צדק״.

סטינג, בסרבל עבודה, זוכה באמסטרדם לתשואות סוערות. הוא שר במבטא הג׳ורדי המתנגן של ניוקאסל והסביבה, בהצגה שנפתחת במטר ניצוצות של רתכים ומתרחשת כולה בצילה של ספינה המתנשאת ברקע. ״יש חלקים ממני בכל המחזה״, הוא אומר: בג׳קי; באלי, נערה שרוצה לברוח ללונדון ולנגן בלהקה; ובגדעון, מלח שהתקשה להסתדר עם אביו המנוח. ״זה טיפול רציני בשבילי. היחסים הקשים האלה בין אב לבן הם בהחלט משהו שמהדהד אצלי״.

ההצגה נוטה לעיתים לרצינות מוסרנית, אבל היא גם סוחפת, במיוחד בסיום, עם שיר הנושא והברקה בימתית מרהיבה. הוריו של סטינג נפטרו לפני הבכורה, אך אחיו ראה את ההצגה, ״והתפרק לגמרי״.

סטינג מופיע בכל ההצגות בסבב הנוכחי, שיש לו גם קלף מנצח חדש ובלתי צפוי: שאגי, כוכב הדאנסהול הג׳מייקני. באפריל גילם שאגי בניו־יורק את המעבורתן המיתי למחצה של וולסנד, וחזר לתפקיד בשתי הצגות בלונדון. ״הוא מעולם לא שיחק בהצגה״, אומר סטינג. ״המעבורתן הוא מין דמות רפאים שובבה, ושאגי מתאים לזה בדיוק. הוא מלא שובבות. זה מחזה כבד, ולפעמים צריך להרים אותו. הוא כישרון טבעי״.

השניים חברים מאז 2004, כששאגי עלה לבמה בהופעה של סטינג באנטוורפן בלי שום התראה. ״לא ידעתי מי הוא, חשבתי שזה שון פול״, אומר סטינג בחיוך. מאז יצאו יחד לסיבובי הופעות והקליטו יחד. ״יש ביניכם כימיה שאי אפשר ממש להסביר. הוא יכול לאלתר ראפ על כל נושא. הקפדנות שלי והספונטניות שלו משתלבות״.

מלבד שאגי, גם הדמויות הנשיות קיבלו משקל רב יותר בגרסה החדשה של ״הספינה האחרונה״. ״כל הנשים חכמות יותר מכל הגברים״, אומר סטינג. ״אני כותב מניסיון״. ואם כבר מדברים על זה, מה שלום סטיילר? ״מצוין, היא בדיוק מסיימת את הסרט עם בנדרס״. הכוונה ל־Up Against It, קומדיה רומנטית שהיא מביימת ומפיקה, בכיכובם של אנטוניו בנדרס, ריצ׳רד א׳ גרנט ומיקי סאמנר, בתם של סטינג וסטיילר. הסרט הוצג בספטמבר בפסטיבל הסרטים של טורונטו.

סטינג וסטיילר מחלקים את זמנם בין לונדון, וילטשייר, טוסקנה, ניו־יורק ולוס־אנג׳לס, אבל מוסר העבודה שלו נותר, לדבריו, וולסנד טהור. ״הספינה האחרונה״ היא המשך של The Soul Cages, אלבום מ־1991 שהוא כתב בהשראת צפון־מזרח אנגליה. האלבום שם קץ למחסום כתיבה ממושך שפקד את סטינג לאחר שאיבד בסוף שנות השמונים את אמו, שהייתה ספרית, ואת אביו. שניהם מתו מסרטן.

״אם אתה לא מתאבל בדרך המסורתית, אתה נידון להתאבל בדרך ממושכת יותר״, הוא אומר. ״התחלתי לכתוב שירים על המקום שגדלתי בו. לא הבנתי אז איזו סביבה סוריאליסטית זו הייתה: הספינה בקצה הרחוב, צבאות הגברים שצועדים לעבודה״.

״אם אתה לא מתאבל בדרך המסורתית, אתה נידון להתאבל בדרך ממושכת יותר. התחלתי לכתוב שירים על המקום שגדלתי בו. לא הבנתי אז איזו סביבה סוריאליסטית זו הייתה: המספנה בקצה הרחוב, צבאות הגברים שצועדים לעבודה״

סוריאליסטית, ומסוכנת. למספנה של וולסנד, לדבריו, היה ״אחד מנתוני הבטיחות והגיהות הגרועים ביותר במערב אירופה. הם עבדו עם אסבסט ועם כל מיני זבל רעיל. היו פיצוצים״. ״הספינה האחרונה״ אינה מייפה את העולם הזה, אבל היא מעבירה את ״הגאווה שחשה העיר כולה במה שנבנה שם. בימים שבהם השיקו ספינה קיבלנו יום חופש מבית הספר, ואיזה נכבד היה מגיע מלונדון״.

המספנה נסגרה סופית ב־2006. ״בריטניה ייצרה פעם 70 אחוז מהספינות בעולם״, אומר סטינג. ״היום אנחנו כמעט לא מייצרים ספינות. ממשלה אחרי ממשלה נהגו בקוצר ראייה, ניסו לשבור את האיגודים והפכו את בריטניה לכלכלת שירותים״. כיום שולטות בענף סין, יפן ודרום קוריאה. ״הממשלה הייתה צריכה לסבסד את המספנות, בדיוק כמו שעשו היפנים״.

על הדברים האלה הוא בוודאי היה זוכה לחיוך אוהד מאנדי ברנהאם, ראש ממשלת בריטניה החדש, שמרבה לדבר על החייאת מסורת התעשייה הבריטית. ״אני שמח שאנדי שם״, אומר סטינג. ״הוא נותן קול לצפון, ונחמד לשמוע בפרלמנט מישהו עם מבטא של הפריפריה״.

אז מפלגת הלייבור יכולה לסמוך על הקול שלך?

״ברור. רק לא רפורם״, הוא אומר על מפלגתו של נייג׳ל פארג׳. ״זו תקופה קריטית מאוד. הדמוקרטיה היא דבר שברירי. כשכוחות אנטי־דמוקרטיים חודרים אליה, קשה להיפטר מהם״.

אבל הסולידריות עם הפועלים לא גרמה לו לרצות להישאר בוולסנד. כבר בגיל שמונה הבין שהוא רוצה לעזוב, כשהמלכה האם נופפה לו מתוך מכונית רולס רויס במהלך ביקור במספנה. ״בני המשפחה המלכותית הם כמו חייזרים מכוכב אחר״, הוא אומר. ״חשבתי: אני רוצה חיים גדולים יותר מאלה שמציעים לי. אני רוצה להיות במכונית הזאת. עשיתי כל מה שביכולתי כדי לברוח. עברתי את מבחן המיון לתיכון הסלקטיבי, וזה היה כמו לחצות את הרוביקון״.

אחרי לימודים בסמינר למורים ושנתיים של הוראה, הקים ב־1977 בלונדון את להקת ״הפוליס״ עם סטיוארט קופלנד ואנדי סאמרס. סטינג היה הזמר, הבסיסט וכותב השירים העיקרי בלהקה, שהפכה לאחת הגדולות בעולם. 15 מהסינגלים שלה הגיעו לעשרים המקומות הראשונים במצעד, עד שהתפרקה ב־1984. אף שהשלושה התאחדו ב־2007 לסיבוב הופעות עולמי שהכניס 300 מיליון ליש״ט, היחסים ביניהם מתוחים בשנים האחרונות. בשנה שעברה תבעו אותו קופלנד וסאמרס בטענה לתשלומים שלא הועברו להם, והוא שילם להם יותר מחצי מיליון ליש״ט. זה הנושא היחיד שהוא מסרב לדבר עליו היום.

הסכסוך עם הראפר והמפיק שון קומבס ״פי דידי״ היה מר פחות. דידי שילב ללא רשות קטע מלהיט הפוליס Every Breath You Take בשירו מ־1997, I’ll Be Missing You, ולפי הדיווחים שילם לסטינג אלפי דולרים ביום בתמלוגים. ייתכן שהסיפור הזה הוא אגדה אורבנית, אומר סטינג, אבל כיום הוא בוודאי לא מקבל את התשלום: ב־2020 מכר סטינג ליוניברסל את הזכויות על שיריו תמורת כ־200 מיליון ליש״ט. ״דידי המסכן״, הוא אומר. זה נשמע נדיב למדי, בהתחשב בכך שהראפר מרצה עונש מאסר בגין עבירות מין.

"אני עובד עם הידיים כל ערב, על הבס. זו עבודה פיזית, ואני אסיר תודה עליה. צעירים רבים היום לא משתמשים בידיים, ואני חושב שזה עושה משהו למוח שלהם"

ההופעות הן עדיין לחם חוקו של סטינג. ״אני עובד עם הידיים כל ערב, עם הבס. זו עבודה פיזית, ואני אסיר תודה עליה״, הוא אומר. לא בטוח שהחבר׳ה מוולסנד היו משווים נגינה להלימת ניטים בדופן של מכלית נפט, אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון. לדעתו, היעדר עבודת כפיים תרם לצמיחתה של גבריות רעילה. צעירים רבים ״לא משתמשים בידיים שלהם, ואני חושב שזה עושה משהו למוח״.

לילדיו, הוא מתעקש, לא הניח להפוך לבטלנים. יש לו ארבעה ילדים עם סטיילר - מיקי, ג׳ייק, אליוט וג׳אקומו; ושניים מנישואיו הראשונים לשחקנית הצפון־אירית פרנסס טומלטי, ג׳ו ופוקסיה קייט. ״לכל הילדים שלי יש מוסר עבודה מצוין, והם לא מצפים שיגישו להם שום דבר על מגש של כסף״.

אליוט מזדהה כאדם א־בינארי, והשתתף בין השאר בסדרה ״ריפלי״ ובסרט ג׳יימס בונד ״לא זמן למות״. ״יש לה כמה סרטים שיוצאים בקרוב״, אומר סטינג, ומיד מתקן את עצמו: ״לו״. מתברר שגם אב שמנסה להקפיד על לשון הפנייה יכול להתבלבל לפעמים.

גם סטינג עצמו שיחק לא מעט, מ״קוודרופניה״ ועד ״לוק, סטוק ושני קנים מעשנים״, אבל אין לו תוכניות לתפקידים נוספים. ״מעולם לא שאפתי להיות שחקן״, הוא אומר. ״כל כך הרבה שחקנים נואשים לעבוד. אני לא רוצה להפריע להם״. באותה שלווה הוא מתייחס גם לאפשרות שיוציא מוזיקה חדשה. ״יש כל כך הרבה רעש בעולם. אני לא רוצה להוסיף עליו, אלא אם יש לי משהו לומר״.

בשנים האחרונות הקליט סטינג דואטים עם ברברה סטרייסנד, דולי פרטון וסנופ דוג. ״אל תיכנסו לחדר ההלבשה שלו״, הוא מזהיר בחיוך, ״תצאו משם מסטולים״. לדבריו, העבודה עם הגיבורים שלך אף פעם אינה נמאסת. ״יש לי חיים בני מזל להפליא. מבחינה יצירתית, אני יכול להרשות לעצמי את הגחמות האלה. אני מחליט לכתוב מחזה על עיר הולדתי, ופתאום הוא בברודוויי״. הוא ישמח לכתוב עוד מחזמר, הוא מוסיף, אבל אולי בפעם הבאה יבחר נושא שקל יותר למכור לקהל הרחב.