תמיד בתפילת כל נדרי תופס אותי המשפט הכמעט חתרני: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". דווקא ביום שבו האדם אמור לעמוד מול המעשים שלו, מול האשמה, הבושה והחרטה, התפילה מזכירה לו דבר פשוט: גם מי שחטא לא יוצא מהחדר. הוא עדיין חלק מהקהילה.
המחשבה הזאת מעניינת במיוחד כשחושבים על מוזיקה. כי מוזיקה היא אולי המקום שבו אנחנו הכי נכונים להכניס לחדר אנשים שאנחנו לא בהכרח מוכנים לסלוח להם. אנחנו יכולים להכיר את החטאים של האמן, לדעת שהוא ישב בכלא, לקרוא על האלימות והפרשות המפוקפקות שלו - ובכל זאת להתרגש כשהוא שר או מדבר אלינו דרך שיר. פגשנו את זה בשנים האחרונות אפילו עם אמנים שהחרימו אותנו או לא ממש אוהבים את ישראל, ובכל זאת התקשינו להפסיק להאזין להם. הפעם נתמקד באלה שממש מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח.
נפתח בטופאק שאקור. ב־1995, כשהיה בן 23, הילד שגדל בבית של פעילי "הפנתרים השחורים", למד משחק וכתב שירה, מצא את עצמו סבוך עם החוק – דווקא אחרי שכבר יצר לעצמו שם וסומן כהבטחה של עולם ההיפ־הופ. הוא ישב בכלא קלינטון במדינת ניו־יורק לאחר שהורשע בעבירת תקיפה מינית. באותו זמן בדיוק יצא האלבום השלישי שלו, Me Against the World, אלבום שנולד מתוך תחושה שהחיים שלו נסגרים עליו: אלימות, עוני, משטרה, הפחד מהמוות והאפשרות של מאסר ארוך. והנה קרה לו משהו לא שגרתי בארה"ב: בזמן שהאדם שמאחורי האלבום היה כלוא, האלבום עצמו הפך ללהיט ענק והגיע למקום הראשון במצעדים.
אבל מה שמעניין ב־Me Against the World הוא לא רק העובדה שטופאק הקליט אלבום לפני שנכנס לכלא, או שהאלבום יצא כשהוא כבר מאחורי הסורגים; זו העובדה שהמוזיקה נשמעת כמו ניסיון של אדם להסתכל על עצמו מבחוץ. בתוך כל הדמות של הראפר המאיים יש פתאום בן אדם שמפחד, מתחרט, מתגעגע לאימא שלו ותוהה אם הוא בכלל יצליח לצאת מהמעגל שנכנס אליו. במובן הזה, טופאק היה בו בזמן העבריין והמתפלל. הוא לא ביקש מאיתנו למחוק את מה שעשה. הוא הפך את הסתירות האלה לחומר הגלם של היצירה שלו.
אל תטעו לחשוב שזה סיפור שיכול לקרות רק בהיפ־הופ; כמה עשורים קודם לכן, מוזיקאי אחר מצא את עצמו בצד הלא־נכון של החוק: מרל הגארד, שלימים הפך לאחד הקולות החשובים בתולדות הקאנטרי. כנער הוא הסתבך שוב ושוב עם החוק, וב־1957, אחרי הפריצה שלו, הוא נשלח לכלא סן־קוונטין, שם הוא ראה הופעה של ג׳וני קאש. קאש אומנם לא היה אסיר, אבל ידע לדבר אל האנשים שמאחורי הסורגים, וההופעה הזאת השפיעה עמוקות על הגארד. האתר הרשמי של קאש מציין שהגארד, שהיה אז אסיר בקהל, ייחס להופעה חלק חשוב בשינוי שעבר בחייו. הגארד יצא מהכלא והפך את החוויה הזאת למוזיקה. הוא לא מחק את העבר שלו - הוא כתב מתוכו. פתאום הכלא לא היה רק המקום שבו הוא נענש, הוא הפך לחלק מהשפה האמנותית שלו, לאופן שבו הבין גבריות, אשמה, חופש וחרטה. וזה מה שהופך גם את ג׳וני קאש לדמות מתאימה כל כך לסיפור הזה. הוא הפך את הכלא לבמה: ב־1968 נכנס עם הלהקה שלו לכלא פולסום והקליט שם את At Folsom Prison, אלבום שהפך לנקודת מפנה בקריירה שלו. קאש בנה את ההופעה סביב תחושה של הזדהות וחמלה, והאלבום הפך לאחד הרגעים המכוננים בקריירה שלו.
אולי בגלל זה ״אנו מתירין להתפלל עם העבריינים״ הוא משפט שמתאים כל כך למוזיקה. הוא לא אומר שהעבריין לא חטא או שהעבירות נמחקו. הוא רק מסרב להפוך את החטא לזהות היחידה של האדם. האם טוב שכך? זה דיון רחב שגם פגשנו פה בישראל עם לא מעט מוזיקאים, לצערנו. הפרדת האדם מהיצירה שלו קשה ככל שאנחנו מחוברים אל היצירה, וקשה עוד יותר כשהיצירה היא אישית. ברוב המקרים רוב האנשים אפילו לא יודעים על העבר של המוזיקאים (ודאי כשהם מעבר לים), וימשיכו להאזין מחוסר הידיעה ובעיקר מהאהבה למוזיקה. בלי כוונה, אנחנו מתירים לא פעם את התפילה עם העבריינים.
סדר העבודה, גם באפלה
המלצת האזנה: "You Want It Darker", שיר הנושא מתוך האלבום של לאונרד כהן, שיצא סמוך למותו. כבר בפתיחה נשמעים החזן גדעון זלרמייר ומקהלת בית הכנסת שער השמיים - שבו כהן השתתף בתפילות בילדותו. השיר כולו הוא תפילה משולבת קודש וחול, עם חזרה על המילה ״הנני״. הצצה לעבודת הכוהן המודרני, שחזר בערוב ימיו אל התפילה והשורשים.