המוזיקה האמונית: קווים לדמותה

כבר אי אפשר להתכחש לתופעה שכובשת את המדינה. אנחנו מוצפים בכתבות חצי־מודאגות על חזרה בתשובה המונית, על המוזיקה האמונית "החדשה" (תהליך של כבר יותר מעשור אבל לא נורא), על נערים ונערות שמעיזים ללכת לסליחות גם אם הם לא מגדירים את עצמם כדתיים או דתיות. זה בכל מקום: אודיה, בן צור, איתי לוי, ובעצם כל פסגת הפופ הים־תיכוני בישראל לא מפחדת גם השנה לדבר אמונה. עם כיפה או בלי, עם ציציות או גופייה, יחד עם שירי האהבה והמסיבות, לצד אמנים "מסורתיים" יותר בטקסטים שלהם כמו יובל דיין וישי ריבו – כמעט כולם שם.

בשנה שעברה עמדו בלב הסערה ששון שאולוב ו"תמיד אוהב אותי", השיר שהפך ללהיט ענק למרות ואולי בגלל יציאתו לאור באחת התקופות המתוחות והמורכבות לאמונה בישראל, תקופה שבה אנשים נזקקו להמנון מרים ומלא אמונה תמימה, ברסלבית ומקפיצה. בתשפ"ו קיבלנו את שחר טבוך, מסמני הפופ החדש בישראל, שעולה לבמה עם ציציות ובגדים רחבים, ויכול לפתוח שיר עם המנטרה "גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך / השם עומד השם עומד השם עומד", הלקוחה מ''ואפילו בהסתרה'' – שוב, ממילותיו של רבי נחמן מברסלב. יש שיראו בזה חילול הקודש, חכמים יותר יזהו את הבשורה של הדור החדש, שמחובר לעולם הגדול אבל יודע היכן השורש שלו.

שניים מהכוכבים הוותיקים של המוזיקה האמונית נצצו גם השנה; שולי רנד עם "לב לבן", שכבר הפך להמנון חופות, וחנן בן ארי עם האלבום "לא המשוגע היחידי" שבישר על עוד שלב במוזיקה שלו, עוד קומה לקונצזוס הישראלי שבן ארי הפך להיות במהלך השנים. בית ההופעות שלו, שהוא פתח השנה באקספו תל־אביב, רק חיזק את המעמד הזה. גם הם סמלים של חיבור בין העולמות, כמו שאר צמרת הפופ המקומי שמבשרת את הבשורה הישראלית שמתחזקת משנה לשנה במוזיקה ובחברה, גם אם פחות ניכרת בשאר תחומי התרבות, ובטח לא בפוליטיקה. וכך, בזמן שהמילה אחדות נשמעת בציניות מחושבת מכל הצדדים של המפה הפוליטית, אפשר לפגוש את האחדות עצמה במנורה, באמפי שוני, בבארבי, בלבונטין 7 ובעצם בכל מקום שאנשים מתאספים בו לשמוע מוזיקה.

זו אחדות, לא אחידות, והערבוב בין המגזרים מגיע גם לערבוב בין ז׳אנרים מוזיקליים. האם "כולם גנבים" של אושר כהן, אחד מלהיטי השנה, הוא לא שיר רוק, בעצם? האם אודיה באמת יוצרת מוזיקה מזרחית ולא קרובה יותר לבריטני ספירס? העיתונאים ימשיכו לגדר את התופעות, אולי בביקורתיות ואולי בסקרנות, והקהל ימשיך להגיע, בכל גווניו ודעותיו.

מוזיקאי ויוצר מוכשר שמגיע מהעולם הדתי וראוי מאוד לפרחים שהוא מקבל השנה, הוא אורי כלטוב (24). מאז שהופיע עם אחותו נועם בעונה השלישית של "בית ספר למוסיקה" עברו כמה שנים, שבהן הספיק לשרת בלהקת חיל החינוך ולהוציא שני אלבומים. השנה התפוצצו ברשתות הסינגלים פרי עטו "עשרים דקות" ו"לא רוצה לאהוב אותי" , והרדיו כבר לא נשאר אדיש. זכיתי להיות בהופעה של כלטוב באוקטובר הקודם, רגע לפני הקפיצה, וכבר שם היה ברור שיש כאן יוצר שעוד נראה בפסגות הגדולות של המוזיקה הישראלית. היסודות שלו כבר כאן, והם מחוזקים היטב לקרקע.

שם נוסף בגזרה הצעירה והמבטיחה הוא "נחלא", הרכב שכולל את המוזיקאים איתן דרמון, בניהו לשם ושמעיה פוראטי. יחד הם מייצרים ומדייקים את הערבוב של צלילים מהמזרח עם הישראליות והיהדות של כאן ועכשיו, דרך גיטרה, עוּד וקמנצ'ה. החברים התגבשו בלימודים בישיבה התיכונית "כינור דוד" שמעלה על נס את החיבור בין מוזיקה לרוח, וכבר לא מעט שנים הם מופיעים ומוציאים סינגלים וגרסאות לייב, בתקווה שנשמע מהם עוד, והלוואי שגם אלבום.

בפתח שנת תשפ"ז נאחל למוזיקה הישראלית עוד עומקים וחיבור לשורשים. אלה תמיד מפרים אותה, וחשובים במיוחד בארץ הזאת, שמכילה את כל הדעות והקטבים המאיימים לא פעם לערער אותנו ולהשכיח את המהות. בפעם הבאה שאתם סקפטיים או חסרי אמונה באשר לעם שלנו, צאו לאיזו הופעה. תפגשו שם את היחד האמיתי.

עוד חוזר הניגון

מרגש: אלבום חדש לברי סחרוף! ״סולם האהבה״, פרויקט הסולו הראשון שלו זה עשור (בזמן הזה יצאו גם "היא הופיעה כמו הרוח" עם אהוד בנאי ו"בדל של אור" עם דודו טסה - שני פרויקטים נהדרים) והגעגוע הורגש ברחבי הרשת.אחרי לא מעט שנות קריירה ועשייה, האלבום החדש מוכיח כמה המעיין של סחרוף ממשיך להתגבר ולהרוות את הצמא למוזיקה טובה וייחודית.