אין הרבה אלבומים גנוזים במוזיקה ישראלית שבסופו של דבר זכינו לשמוע. לעיתים נוח לתת לאגדות להסתובב, לדמיין ולתהות "מה יכול היה להיות אם". סמוך ל־7 באוקטובר 2023 עבדו לא מעט מאומני ישראל על מוזיקה ולא כולם הרגישו שהיא רלוונטית ומתאימה למציאות החדשה שנכנסנו אליה אחרי אותו יום. רבים מהם בחרו להוציא שירים או אלבומים שנכתבו בהשראת אותו היום והלאה. דוגמה טובה לכך היא "הדרך לשביל הזהב" של רביד פלוטניק, שמבטא את המלחמה באופן אומנותי וישיר והגיע במקום אלבום אחר, מרים יותר, שכרגע לא ידוע מה בדיוק יישאר ממנו בעתיד.
גם נעמי אהרוני־גל, המוכרת כתופעת הפופ נונו, עבדה על אלבום משלה בקיץ 2022, לא הרבה אחרי יציאת אלבום הבכורה המעולה שלה "סטטוס" עם הלהיטים "ליבינג דה דרים", "בנים" וקאבר מרגש מאוד ל"סוד" של אדם, יחד איתו ועם רוני דואני. נעמי טסה ליוון עם המפיק של אותו האלבום, עיליי אשדות, ובאולפן מאולתר יצרו את מה שכעת יצא בשם הראוי והדוגרי מאוד: "הגנוז".
זמן עבר. האם הרגשות והמחשבות של נעמי טרום 7.10 פוגשות אותה גם היום? שאלה טובה. תחושת הזמן היא פקטור חשוב באלבום הזה, כבר מהפתיחה: "יום עבר / או עשרים / או שנה או שנים או שנתיים / תיאורים של זמנים / לא הצליחו לתאר עדיין / היי חיים זה חיים / זה מצחיק או עצוב או מפחיד / ממשיכים ויוצאים שיהיה מה להגיד" היא פותחת ושרה בשיר "היי חיים".
הרבה תהיות על החיים ועל התבגרות שזורות בשנינות ה"נונואית" האופיינית, כמו "נולדים וגדלים / מתבגרים מזדקנים וכן הלאה / לא בקטע מוריד / וואלה דווקא בקטע של יאללה". הרגעים האלה מצליחים כן לגשת למה שאמור היה להיות האלבום השני אחרי ההצלחה הגדולה, להראות שאפשר לשלב בין הרציני למרקיד בלי לאבד אף אחד מהם.
אחריו מגיע "בוא" שחוזר לסיפורי הדייטינג שכבר פגשנו ב"בנים", של מי שיודעת להסתלבט על הגבר ועדיין לרצות אהבה. "בוא" יצא כסינגל לא מזמן, ואליו מצטרפים "ביצ'" ו"אומייגד" שיצאו לפני המלחמה. שניהם מידבקים בהייפר־פופ שבהם, משלימים את התמונה של מי הייתה נונו אז, ובאים ברגעים שהאלבום היה צריך מכת סוכר נוספת בלי להתאמץ.
בשנתיים וחצי האחרונות הוציאה נונו את הסינגלים "כשהשמש שוב" ו"אבא בוא" שנכתבו במקור על אביה שנפטר והציגו לראשונה את הגרסה השקטה והנוגה יותר שלה, כזו שחיברה בין הדמות לאדם - צעד שעשה רק טוב לכל הצדדים. אחריהם הגיע "היי את" עם גידי גוב שהרחיב עוד את אותו מנעד גם במובן אקוסטי ורדיופוני, ואז האלבום השני "מה חוץ מזה" שתקשר את המחשבות והרגשות של הדור שיצא להילחם ולחיות וכמו התגלה מחדש. זה היה אלבום קונספט כמו קודמו, מהודק ויפהפה - וגם נשמע טוב בלייב, עם השראה חכמה מהופעות בחו"ל.
ובחזרה ל"הגנוז" - יש בו המון מהכוונה והדיוק, גם במרחק הזמן; "היום זה היום" מביא אלינו את המועדון בתחכום; "לילה" (שגם נכתב על אביה) הוא מיקס של כל הצדדים, מזיז כמו שהוא מרגש; "מה להגיד" משחק גם בכיוון הזה אבל מותח את המקום האלקטרוני עוד יותר לקראת הסיום שלו. זהו גם סיום האלבום, שנשמע טרי ונוגע אף שנכתב בלי לדעת מה עוד יקרה פה ומי נהיה ארבע שנים לאחר מכן.
נונו עומדת בחוד החנית של הפופ הישראלי כי היא מחדשת, מערבבת סלנג ועברית גבוהה כבדרך אגב ומביאה שירים שיעבירו חוויה שלמה גם בפחות משלוש דקות. יש לה נטייה כובשת לאהבה לפרטים קטנים ולהגשה עדינה, שיכולה להתחלף ברגע בעלייה גדולה ובאנרגיה של אמצע רחבת הריקודים.
מה שעלול להיראות ממבט ראשון כציניות הוא למעשה הומור שעוטף המון לב, כנות ורגש. זהו פופ ישראלי עדכני שחי עם יד על הדופק, ומביא איתו קול ייחודי שאף אחד לא מצליח להעתיק. איזה מזל ש"הגנוז" לא נגנז.
עסק משפחתי
הטריו The Womack Sisters הן אחיות שגדלו לתוך העולם המוזיקלי, נכדות של אגדת ז'אנר מוזיקת הנשמה סם קוק ואחייניות של בובי וומאק. בשנים האחרונות הן מימנו בעצמן את המוזיקה שלהן, והשבוע הוציאו אלבום בכורה, שכמה סינגלים מומלצים מתוכו כבר עלו. לכל מי שרוצים ליהנות מהרמוניות קלאסיות ומסאונד חם, הגעתם למקום הנכון.