עם תחילת העונה השישית של דה וויס ישראל, והמלצות וסרטונים שקופצים מכל עבר, כולל השלט ברכבת ההגנה בתל־אביב שמבשר על חזרתה של התוכנית, החלטתי לתת צ'אנס לצפייה ולהעמקה לאחר הפסקה של שבע שנים מהעונה האחרונה שצפיתי בה.
נתחיל בדבר החשוב, ודאי בשלב האודישנים שבו אנו מצויים כעת - הביצועים. לא אגיע לכל המשתתפים אך בכל זאת ניתן תקציר על כל מה שאפשר. בתחילה פגשנו את נויה ערבה, שמגיעה עם רקע חרדי־דתי שכבר ראינו בעבר בתוכניות דומות, עם השראה מבית ומאימא שליוותה זמרים מהז'אנר הים תיכוני במשך השנים עד שחזרה בתשובה. היא בחרה לבצע את Vampire של אוליביה רודריגו, מה שגרם לשופט עידן רייכל שלא להסתובב (בניגוד לשאר השופטים) ולשאול אותה אם היא תוכל לבצע משהו שורשי יותר, בעברית. ביצוע ספונטני ל"אם ננעלו" של עפרה חזה הסביר יפה את הנקודה של החיבור למקור, משהו שתוכניות הריאליטי השכיחו בשנים האחרונות, כשראינו בהן יותר ביצועים לועזיים מאשר עבריים. זאת אחרי שבעבר בכוכב נולד הוקדשו תוכניות שלמות לזמר, מלחין או לנושא מסוים במוזיקה הישראלית, קונספט שהכיר לי ולעוד רבים קלאסיקות בדרך חכמה והביא לנו ביצועים אגדיים כמו "שדות של אירוסים" בביצוע יהודה סעדו, "קול גלגל" בקולו של בועז מעודה ועוד. הזמנים השתנו, דברים אחרים מעסיקים את הניהול המוזיקלי של תוכניות מהז'אנר - וזה מובן לחלוטין, לצד הפספוס שיש כאן. למרות המהלך של רייכל, בחרה נויה בסטטיק למנטור, אבל לתחושתי רייכל היה הפיצוח הנכון.
באודישנים יש כמובן גם קשר ל־7 באוקטובר, עם איתי זוהר, חברם הטוב של התאומים שנחטפו ושבו: גלי וזיו ברמן. באודישן הוא ביצע נהדר את "מה אם נתנשק" של נתן גושן, ובקהל ישבו התאומים שלפי הריאיון המקדים ניכר שהם לחלוטין חלק מהסיפור של איתי. בניגוד לקלישאה הידועה של סיפור מרגש לריאליטי, כאן הדברים נשזרו ברגישות, בלי לקחת יותר מדי פוקוס מהמתמודד עצמו. כמו בהרבה היבטים שכבר ראינו בתרבות הישראלית מאז אוקטובר 23', אותו יום ימשיך ללוות אותנו עם הכאב והאובדן לצד דחיפה והארה של הרבה חלומות, הגשמה שלהם ופרצי חיים ויצירה. נועה קירל היא היחידה שהסתובבה לאיתי, ונקווה שעוד נראה אותו עושה חיל בתוכנית כי הכישרון ניכר.
אתייחס לאודישן נוסף - גבריאל פוטזניק עם ביצוע ל"סחרחורת" של טונה. מאז שנכנס ההיפ הופ למיינסטרים הישראלי אנחנו רואים אותו יותר ויותר במצעדים ובמכירות כרטיסים, וגם כאן בתוכניות הריאליטי. איך מבצעים שיר ראפ באודישן, בצורה שתפגין את היכולות הווקאליות והמלודיה? גבריאל ליווה את עצמו בפסנתר, ולא סובב לעברו אף אחד מהשופטים. מתוחכם מדי? שאפתני מדי? אולי. הוא החזיר אותי לאודישן של מארינה מקסימיליאן ב־2007, שבו ביצעה את "הוא חייב לבוא" מתוך הסרט פיטר פן, שהציג אותה כ"תיאטרלית טו מאץ'" כפי שאמרה אז מרגול השופטת, בניגוד לצדי צרפתי שאהב מאוד. אודישנים ייחודיים תמיד מוסיפים לתוכנית, אבל בסטנדרטים של ריאליטי ב־2026 זה לא החזיק ברמת הביצוע הקולי. לעומתו אריאלה ברוך ביצעה בתוכנית לאחר מכן את "עולם משוגע" של אותו טונה והגישה שיר מורכב מלא במלל מהיר בצורה נכונה, שלא מאבדת את השירה אבל גם לא שוכחת את הראפ.
אזכורים ראויים לקראת סיום שכדאי ללכת לשמוע ולראות ביוטיוב הקרוב לביתכם: עדן חנה שובל ו"עד שתעזוב" של ריטה שסובבה בתוך רגע כבר שני שופטים והסלים למעגל שירה; נאור דואני עם קול מפתיע ב"lovely"; תמר שאוקי בביצוע לפיירוז שהרבה זמן לא ראיתי כמוהו בטלוויזיה הישראלית ועוד שרק הולכים ונוספים מפרק לפרק.
ראויה לציון גם רננה חובב (ראו ריאיון איתה בעמודים הקודמים) עם הביצוע הטוב ביותר עד כה, שהציגה את עצמה כ"אדם פשוט, בלי ג'וס", לא משחקת את משחק הסיפור המרגש ופשוט שרה. הביצוע שלה ל"ניקח לנו יום" של שלמה ארצי - בחירה מעולה וכה ספציפית - סובב את כל השופטים בצדק, והביא רגע קסום שמזכיר את אותם ימים הטובים של ביקור מחודש ביצירה הישראלית דווקא מתוך הכאן ועכשיו. אגב, אבא של רננה עלה לשיר את הפיוט "לך א־לי", ככה שכן קיבלנו רגע טלווזיוני מרגש - אבל לא היינו זקוקים לו בשביל להתרגש. הבחירה שלה ברייכל כמנטור הייתה מתבקשת אחרי כל המילים הטובות והמדויקות שאמר, וכרגע היא המועדפת עליי מבין המתמודדים.
מילה־שתיים על השופטים: סטטיק, נועה קירל, עדן בן־זקן ועידן רייכל. מבחינת ליהוק 10 מתוך 10, ייצוג נכון של הקהל הישראלי. מבחינת פידבק אמיתי ומנוסה? לא בהכרח. שנות הניסיון של סטטיק בכוכב הבא לאירוויזיון לא הוסיפו משהו ייחודי בעצות ובתגובה שלו, וקירל ובן־זקן עוסקות בעיקר בלומר כמה חמוד אבא של מתמודדת יותר מבאמת להגיד משהו בעל ערך, אמנותי או אפילו רק טלווזיוני. רייכל הוא עוגן חשוב בחבר השופטים, ויש לו המון מה להביא לכאן.