יש רגעים שבהם נדמה שהפופ מתעייף מעצמו. לאחר שנים של הפקות מושקעות אנחנו פוגשים שירים שנכתבו קודם כול בשביל 15 שניות בטיקטוק, והגענו לאיזו הצפה ותחושה שמגיע לנו עוד. ולא רק לאלה שגדלו בדורות הקודמים, גם המאזינים החדשים מרגישים את זה - גם אם לא ידעו לשים על זה את האצבע. נדמה שבשנתיים האחרונות יותר ויותר אמנים צעירים חוזרים אל הסול והג'אז ומייצרים בלדות שנשמעות כאילו יצאו משנות ה־60 וה־70 עם תרגום לשפה של דור ה־Z.
סיאנה ספירו מלונדון נולדה ב־2005 והיא דוגמה למי שהתחילה כמו אמנים רבים בני דורה בסרטוני קאברים ברשתות החברתיות. אבל מהר מאוד היה ברור שיש כאן לא רק קול גדול, אלא קול שנשמע שהגיע מתקופה אחרת. קונטרה־אלט עמוק, מחוספס ושביר, מה שמוסיף הרבה יופי לביצועים, ומזכיר זמרות סול קלאסיות יותר מכוכבות פופ עכשוויות. היא פרצה ב־2021 בזכות טיקטוק, אבל את הקריירה האמיתית התחילה שלוש שנים מאוחר יותר עם הסינגלים הראשונים שהוציאה, ביניהם בלט במיוחד השיר האדיר Die On This Hill שהחזיר אותנו גם לבלדות אישיות, סוגה שאולי נשכחה בשנים האחרונות.
ספירו כלל לא גדלה על הפלייליסטים האופייניים לבני גילה. אביה חשף אותה מגיל צעיר למוזיקה של ענקי הסול והג'אז, והיא עצמה מספרת שהאמנים שעיצבו את הסגנון המוזיקלי שלה הם פרנק סינטרה, אלה פיצג'רלד, אטה ג'יימס, נינה סימון, מרווין גיי ואפילו פרנק אושן - בעיקר בזכות הכתיבה האישית והכנה שלו. במקביל היא גם הושפעה מהיפ הופ של תחילת שנות האלפיים (בדומה לאיימי ויינהאוס, השוואה הגיונית שכבר קיבלה) שילוב שאולי מסביר למה המוזיקה שלה נשמעת גם קלאסית וגם מודרנית בו בזמן. היא כתבה את השיר הראשון שלה כבר בגיל עשר, אחרי שחוותה בריונות בבית הספר, והכתיבה הפכה עבורה לכלי לעיבוד רגשות לפני שהפכה למקצוע.
הפסנתר מקבל מקום מרכזי ביצירה של ספירו והקול מקבל נוכחות. זה אולי נשמע כמו הימור מסחרי, אבל בפועל דווקא האותנטיות הזאת הפכה אותה לאחת ההבטחות הגדולות של הפופ הבריטי. אמנים כמו סם סמית', הארי סטיילס, SZA, אלטון ג'ון ומארק רונסון כבר הביעו בה תמיכה פומבית, והמבקרים לא הפסיקו להשוות אותה לאיימי כאמור וגם לאדל - השוואה מחמיאה, גם אם היא עדיין בתחילת הדרך.
אבל אולי הסיפור הגדול יותר הוא בכלל לא סיאנה ספירו, אלא המגמה שהיא מייצגת. אם מסתכלים על הפופ הבריטי של השנים האחרונות, קשה להתעלם מהעובדה שהזמרות המובילות שלו לא מנסות להישמע עתידניות. להפך. ריי (Raye) בנתה מחדש את הקריירה שלה דרך ג'אז, R&B ותזמורים חיים. אוליביה דין מחזירה למרכז את הסול הרך, הגיטרות, ההרמוניות והתחושה האינטימית של זמרות־יוצרות קלאסיות. גם לולה יאנג, ואפילו אמנים כמו טדי סווימס מהצד האמריקני, מחזירים את הדגש לקול האנושי לפני האפקטים. המשותף לכולם הוא שהם לא עושים מוזיקת רטרו. הם לא מנסים לשחזר את העבר, הם פשוט משתמשים בשפה המוזיקלית הזו כדי לעסוק בנושאים המקובלים של 2026: חרדות, מערכות יחסים, בריאות נפשית וזהות.
אולי זאת תגובת־נגד טבעית לעידן האלגוריתמים. במשך שנים התרגלנו לשירים שמתחילים ישר בפזמון, נבנים סביב רגע ויראלי ומסתיימים אחרי שתיים וחצי דקות. עכשיו נדמה שיש קהל שמחפש שוב מוזיקה איטית שיש בה גם שתיקות, שאפשר פשוט להאזין לה.
ספירו נראית כמו כוכבת פופ מהדור החדש, אבל שרה כאילו גדלה באולפן של חברת התקליטים האגדית מוטאון. היא משתמשת בטיקטוק כדי להגיע לקהל, אבל המוזיקה שלה הייתה יכולה להשתלב גם בתחנת רדיו אמריקנית של שנות ה־70.
זו כנראה הסיבה שהיא מצליחה לבלוט דווקא בתקופה שבה יש אינסוף מוזיקה חדשה. האזנה ל־Visitor, האלבום האחרון והמעולה שלה - תשיב אתכם לחוויית אלבומים של פעם שמחזירה עטרה ליושנה.
ואולי בעוד כמה שנים נתבדה ונגלה לצערנו שגם זה היה איזה גל של אופנה חולפת.
בחזרה לחזרה
אלבום חדש ומפתיע של להקת רוקפור, ששמו "בחזרה לשבלול - צד נוסף", מעין המשך לאלבום שיצא לפני 30 שנה שבו הם חזרו לקלאסיקות הגדולות של אריק איינשטיין ושלום חנוך מתחילת שנות ה–70, עם גרסאות ל"למה לי לקחת ללב" ו"אבשלום" שקבעו סטנדרט חדש למחוות מוזיקליות. הקסם נשאר, הפעם בתוספת הקולות של ברי סחרוף, מאור כהן ונינט טייב. נוסטלגיה במיטבה. | | ג' באב תשפ"ו | 17.07.2026