פאר טסי מנסה ליצור את הכבש השישה עשר השני

בעיצומה של אחת התקופות המצליחות בקריירה שלו, כשכבר מזמן ביסס את מעמדו כאחד האמנים האהובים והמשפיעים במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות - פאר טסי בוחר לפנות לקהל חדש לגמרי. ילדים.

"ילדי השטח", אלבום הילדים החדש שלו, אינו סתם פרויקט מוזיקלי מחושב, אלא הצהרה אמנותית מעניינת על המקום שבו הוא כיום כיוצר וכאבא.

האלבום, שיצא בתחילת החודש, כולל 14 שירים מקוריים המיועדים לילדים, ובהם "בוקר טוב", "הסלט הכי גדול בעולם", "שיר האותיות", "קבלת שבת", "ילד יהלום" ועוד. השירים עוסקים בעולמות המוכרים של הילדות - משפחה, חברות, דמיון, לימוד, שבת וסקרנות - ומציגים את טסי מזווית שונה מזו שהתרגל אליה הקהל לאורך השנים. שמעתי על ארי, בנו של פאר, ששאל אותו "למה זמרים ערים בלילה". סיפור זה הפך לשיר וכיוון לאלבום הזה, שמדבר בגובה העיניים לילדים בלי לאבד את האיכות המוזיקלית. השם, "ילדי השטח", כמובן אינו מקרי. הוא מתחבר ישירות לסדרת האלבומים "רדיו שטח", שהייתה בשנים האחרונות לאחד המיזמים המזוהים ביותר עם טסי. "רדיו שטח" היה ניסיון לחזור לשורשים, לזיכרונות ולעולם הפנימי של המבוגרים, ואילו "ילדי השטח" מרחיב את אותו יקום אל הדור הבא - הילדים עצמם.

אך חוץ מהאלבום עצמו, התופעה מעניינת הרבה יותר: חשיבותו של אלבום ילדים עבור אמן שכבר הגיע לפסגה. לאורך ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית נחשבו אלבומי ילדים פעמים רבות למעין "תחנת מעבר" או פרויקט צדדי. ואולם, כאשר אמן גדול ומצליח בוחר להשקיע ביצירה לילדים, זה בדרך כלל מעיד על שלב חדש בבגרות היצירתית שלו. וישנו גם היבט אישי יותר: טסי סיפר עוד לפני יציאת האלבום שהוא עובד על הפרויקט כמתנה לילדיו ולילדי ישראל. במובן הזה, "ילדי השטח" לא נראה כמו מהלך שיווקי מחושב, אלא כמו יצירה שנולדה מתוך חוויית ההורות ומרצון לכתוב לא רק שירי אהבה, אלא גם פסקול לילדות. בעידן שבו רבים מהשירים הפופולריים לילדים מגיעים מסדרות טלוויזיה או מתוכן דיגיטלי מהיר, אלבום ילדים מקורי הוא כבר לא מובן מאליו. דווקא לכן יש ערך לכך שאמן מהשורה הראשונה משקיע באלבום קונספט שלם, בשירים חדשים שנכתבו במיוחד למען הקהל הצעיר.

לאורך השנים הייתה מוזיקת ילדים בישראל הרבה יותר מז'אנר נלווה. רבים מהאמנים הגדולים ביותר בחרו בשלב כזה או אחר ליצור לילדים. יהונתן גפן וחבריו יצרו את "הכבש השישה עשר", אולי אלבום הילדים המשפיע ביותר בתולדות המדינה, שהצליח לדבר לילדים ולהורים באותה נשימה. ועוד פרויקטים רבים נוספים נכתבו בשביל ילדים: שלמה ארצי יצר בתחילת הדרך פרויקטים לילדים; "ילדי בית העץ" של האחים רן ויאיא כהן אהרונוב; "והילד הזה הוא אני" של אבנר קנר; וכמובן פסטיבלי שירי הילדים שהיו עם השנים לפסטיגלים ועוד.

אבל מי כיום בישראל יעז ללכת לכיוון הזה? זו לא רק חוכמה לכתוב שיר שמוקדש לילד שלך או נוגע בסיטואציה אחת משפחתית כלשהי, ואלבום שלם הוא הצהרת כוונות מרשימה. הדוגמה המפורסמת ביותר (חוץ מ"הכבש" כמובן) היא אריק איינשטיין, שהוציא לאורך השנים אלבומים שהיו לנכסי צאן ברזל, כמו "ילדים" ו"הייתי פעם ילד" ועוד. לרבים מהישראלים השירים האלו הם חלק בלתי נפרד מהילדות, לא פחות מ"היא יושבה לחלון" או "עטור מצחך". כמו אצל איינשטיין, כך גם אצל טסי, המהלך משדר ביטחון. הוא כבר לא צריך להוכיח שהוא יודע ליצור להיטים למצעדים או למלא הופעות. דווקא מהמקום הזה הוא יכול להרשות לעצמו ליצור מוזיקה שמטרתה השפעה ארוכת טווח. אלבום ילדים מאפשר ליצור ממקום אחר: פחות מהבטן של התעשייה ויותר מהלב של הבית.

ניכר שטסי פועל מהלב ומבין את ההבדל בין אלבום רגיל לאלבום ילדים: להיט יכול לשלוט במצעדים כמה חודשים, שיר ילדים טוב יכול לחיות דור שלם. "ילדי השטח" לא יהיה לאלבום המצליח ביותר שלו במספרי סטרימינג, אבל אני מאמין שמדובר בקלאסיקה מודרנית, כזאת שבהחלט עשויה להפוך לאחד הדברים החשובים ביותר שיצר בקריירה שלו.

*קצת עצוב, קצת שמח

אחרי שני אלבומים מצליחים, אוליביה רודריגו מציגה יצירה בוגרת יותר באלבום השלישי: "You Seem Pretty Sad for a Girl So in Love". ככותבת חדה בפופ העולמי, היא משלבת בלי מאמץ השפעות פופ־רוק ואפילו קצת ניו־ווייב משנות השמונים (ניכר בדואט עם רוברט סמית', מהקיור!).