תחילת שנות השמונים בניו־יורק הייתה תקופה של פשע, גרפיטי, מועדוני אנדרגראונד ותרבות שצומחת ברחוב. ובתוך זה גדלו מייקל דיימונד, אדם יאוך ואדם הורוביץ - ילדים לבנים־יהודים־ניו־יורקרים, שהתחילו בכלל כילדי פאנק. הלהקה הראשונה שלהם ניגנה הארדקור מהיר, מלוכלך ומלא צעקות. אבל התפוח הגדול של אותם ימים היה מקום שבו הכול התערבב. פאנקיסטים הסתובבו עם רקדני ברייקדאנס, די־ג’ייז עם סקייטרים, ראפרים עם אמני גרפיטי. ההיפ הופ עדיין לא היה תעשייה עולמית - אבל כן משהו חי, מקומי ומחתרתי. הביסטי בויז התחילו להתקרב לסצנה הזאת כמעט במקרה, מתוך סקרנות והומור. ב־1983 הם הוציאו את Cooky Puss, שיר ביזארי שנולד ממתיחה טלפונית שעשו לרשת גלידריות. להפתעתם, השיר הפך ללהיט קטן במועדונים בניו־יורק. פתאום הקהל התחיל לזהות אותם לא כלהקת פאנק, אלא כחבורה מצחיקה עם ביטים וראפ.
מי שזיהה את הפוטנציאל שלהם היה ריק רובין - מהדמויות החשובות במוזיקה האמריקאית בעשורים האחרונים. רובין, יהודי אף הוא, היה אז בחור צעיר מניו־יורק עם אהבה עצומה לרוק ולהיפ הופ, וגישה פשוטה להפקה מוזיקלית: לקחת אנרגיה גולמית ולהעצים אותה. יחד עם בחור בשם ראסל סימונס הוא הקים את Def Jam Recordings, הלייבל שיהפוך לבית של היפ הופ בשנות השמונים וגם לאחר מכן, עד ימינו אנו. רובין הבין משהו שאחרים עוד לא ראו: החיבור בין רוק להיפ הופ יכול להיות עצום. הוא שמע את הביסטי בויז וראה בדיוק את זה - להקה שמביאה אנרגיה של פאנק לתוך ראפ. הוא עזר לעצב את הסאונד שלהם: ביטים כבדים, גיטרות רועשות, מינימליזם מחוספס והמון חוצפה. התוצאה הייתה Licensed to Ill מ־1986 - האלבום ששינה להם את החיים. הוא היה אלבום הראפ הראשון שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, והפך את הביסטי בויז לכוכבי ענק.
הסאונד שלו היה שונה כמעט מכל מה שהיה אז בהיפ הופ: הרבה גיטרות, השפעות רוק ברורות, מסיבות, אלכוהול, בדיחות מטופשות וצעקות לתוך המיקרופון. שירים כמו Fight for Your Right, No Sleep Till Brooklyn ו־Brass Monkey הפכו להמנונים של דור שלם.
אבל ההצלחה הזאת גם הפכה אותם לקריקטורה של עצמם. הם אימצו דמות של פרחחים מוגזמים - בירות, מסיבות, נשים, כאוס מוחלט. הקהל אהב את זה, אבל עם השנים חברי הלהקה הודו שהם הרגישו כלואים בתוך הפרסונה הזאת. במקביל, היחסים עם דף ג'אם ועם ריק רובין התחילו להסתבך. הביסטי בויז הרגישו שהם לא מקבלים מספיק שליטה אמנותית או כסף מההצלחה האדירה שלהם. בסוף שנות השמונים הם נפרדו מהלייבל ועברו ללוס־אנג’לס, בתקופה שבה הרבה אנשים כבר היו בטוחים שהם זמרים של להיט אחד (כפי שההיפ הופ יצר עד לאותה נקודה מדי פעם). אבל אז הגיע המהלך ששינה את התפיסה עליהם לחלוטין: Paul's Boutique מ־1989.
זה היה אלבום שונה לחלוטין - עמוס בסימפולים, פסיכדלי, מצחיק, צפוף תרבותית ומוזיקלית. במקום לנסות שוב לייצר להיטי מסיבות פשוטים, הם יצרו קולאז' מטורף של מוזיקה אמריקאית. האלבום נכשל מסחרית בזמן אמת, אבל עם השנים נחשב לאחד האלבומים החשובים בתולדות ההיפ הופ. הרבה מהמעמד המיתולוגי שלו קשור לכך שהוא יצא רגע לפני שתעשיית המוזיקה התחילה להחמיר דרמטית את חוקי זכויות היוצרים על סימפולים. היום כמעט בלתי אפשרי להוציא אלבום כזה מבחינה משפטית וכלכלית.
בשנות התשעים הביסטי בויז כבר היו משהו אחר לגמרי. הם חזרו לנגן בכלים חיים, שילבו פאנק, ג'אז, פ'אנק והיפ הופ, והפכו להרכב מוזיקלי רחב הרבה יותר מ"להקת ראפ". אלבומים כמו Check Your Head ו־Ill Communication ביססו אותם בתור אחת הלהקות החשובות של התקופה. ב־1994 הגיע גם Sabotage - אולי הקליפ הכי מזוהה איתם, בבימויו של ספייק ג'ונז. הקליפ, שנראה כמו סדרת משטרה אמריקאית משנות השבעים, הפך לאחד הקליפים האיקוניים של MTV והראה שוב כמה הביסטי בויז ידעו לצחוק גם על עצמם.
ובניגוד לאחרים בז'אנר שמקדש לא מעט את הצעירים, חברי הלהקה גם עברו שינוי אישי משמעותי עם השנים. אדם יאוך, MCA, הפך לדמות רוחנית ופוליטית יותר, עסק בבודהיזם טיבטי והקים אירועי צדקה למען טיבט החופשית. חברי הלהקה החלו גם להביע חרטה על חלק מהטקסטים המוקדמים שלהם, במיוחד כאלה שנתפסו כסקסיסטיים או ילדותיים.
ב־2012 הם נכנסו להיכל התהילה של הרוקנרול (שכבר מכניס בשעריו עוד ז'אנרים), ובאותה שנה גם מת יאוך מסרטן בגיל 47 בלבד. עבור רבים זה סימן את סוף הסיפור. מייק D ואד־רוק הודיעו שלא תהיה המשכיות ללהקה בלי MCA - החלטה ששמרה על המורשת שלהם שלמה.
לאחרונה יצא הסינגל סולו Switch Up של מייק די שמחזיר לא מעט געגוע להרכב. הודות לביסטי בויז ונוספים כדוגמת ההרכבים דה לה סול ואאוטקאסט - ההומור העצמי והחנוניות נכנסו לז'אנר המצ'ואיסטי כל כך וגרמו לרבים אחרים להרגיש בבית על המקצב.