נהיה מעניין לאחרונה בעולם המוזיקה בארץ. כל מה שמגיע מחו"ל קצת פחות תופס אותנו בסערה כמו בעבר, ולפעמים גם כשאנחנו מקבלים משהו מסקרן וחדש הוא קצת כבד לאוזן הפחות סבלנית של דורנו. לדוגמה דרייק, הראפר הקנדי־יהודי ושלושת האלבומים שהוציא לפני כמעט חודש. שניים מהאלבומים הגיעו בהפתעה ובעיקר כדי לסגור חוזה של הראפר מול חברות יוניברסל וריפבליק, ובעוד האוזן של מרבית מהמאזינים מחפשת להיטים קלים, יותר אסתטיקה מאשר תוכן, התוכן הזה לא ממש תאם את הטעם של המאזין. כמובן כדאי גם למדוד את דרייק בעולם הלהיטים ולא לצפות רק לתוכן ראפ מושחז היטב, אבל חוסר העניין העמוק מורגש, ובעיקר בישראל.
גם בתעשייה המקומית אפשר לחוש עייפות, בעיקר אצל השמות הגדולים: אודיה, קירל, בן זקן ואנה זק - השירים האחרונים שלהן חוזרים על עצמם או לא מחדשים במיוחד. שימו לב אגב לעניין משמח; כל מי שציינתי הן אמניות. מספר הנשים במוזיקה הישראלית כבר שנים מעלה מחשבות, יש עוד מקום להתפתחות בנושא ותקווה שנראה יותר יוצרות.
ולעניינו, מהאזנה קלילה מורגש שכולן קצת חוזרות על עצמן או רצות על נוסחאות שבאות מעבר לים. האלבום החדש של אודיה עורר יותר דיון על דמיון לשירים של בריטני ספירס וטייט מקריי מאשר על בשורה חדשה, ומהלך היח"צ של חיבור בין עדן בן־זקן ונועה קירל היה משמח יותר מהשיר עצמו. אנה זק חוקרת יותר ועובדת עם יוצרים נוספים, וזה ראוי להערכה, אבל לתחושתי יש לה עוד דרך לעשות.
הנוספים שמובילים את המצעדים ואת נתוני ההשמעות כמו עומר אדם, אושר כהן ובן צור עדיין רצים עם פרויקטים "ותיקים" יותר, אבל המחשבות שלי נודדות יותר אל הפופ הטהור שבארצנו. לא באתי להיות רק נביא זעם לגבי מצב המוזיקה הישראלית, שעדיין נמצאת במקום טוב, ולכן אפנה זרקור למה שטוב - למוזיקה של יוצרים פחות מוכרים.
שחר טבוך | "תעני דחוף!"
את שחר טבוך הילדים מכירים מ"נאדי באדי", להיט שהחזיר את סאונד האלפיים עם שנינות עברית חצופה דרך דמות מאוד צבעונית כמותו. ציציות ובנדנה, טקסטים אמוניים לצד "ערב עם הבנות" וריקוד מותאם - זה לא דבר שנראה במחוזותינו, והלב של טבוך נמצא במקום הנכון. עכשיו, עם אלבום חדש שמכבד את הקונספט (תרתי משמע) עם קטעי מעבר ואורחים מגוונים ומפתיעים (ממרגול ונועם קלינשטיין ועד אמה אלפי ורוני דלומי) יש כאן חתירה לפופ ישראלי עדכני שיודע להביא לכאן את העיקר מחו"ל ולתבל אותו נכון. מיועד למילניאלז שמחפשים קצת נוסטלגיה ומטה, ולסקרנים כמובן.
דודי בר–דוד | "ערסים לא מתים"
אחרי השתתפות בכוכב נולד בתחילת העשור הקודם ולא מעט שנים של פופ־רוק שזכה להשמעות בגלגלצ לצד כתיבה לאחרים - בר־דוד החליט לשנות כיוון. יחד עם תמיר מוסקט (האיש מאחורי ההפקות וההרכבים של הבלקן ביט בוקס, אביתר בנאי ועוד) הוא רקם סיפור חדש־ישן מרגש ומרענן שעובר בשורשים הגרוזיניים של משפחתו, עד למשפחה הגרעינית שלו כיום. הכתיבה של בר־דוד מעוררת השראה ולא מתרפקת בכוח כמו שקורה לא מעט כשיוצר חוזר אחורה. אז לכל מי שאלבום מעמיק קורא לו, זו המלצה מעולה לנסיעה ממושכת באוטו (ואל תפספסו את הסימפול המרגש של "היכן החייל" של אהובה עוזרי בשיר הנושא!).
מאור | "דרך ארץ אחרת"
מאור (אלוהשווילי, 27) הוא הראפר הטוב בישראל. אחרי האזנה לאלבום שלו תבינו את כוונתי. סיפור של יחיד (שמפלס לעצמו דרך בעולם ההיפ הופ הישראלי) שמתחבר לרבים מאיתנו; זוגיות, מלחמה, זהות, חלום, עשייה והרבה אהבה למילה הכתובה, בתודה לאמריקה שנותנת השראה אבל ניקח את זה מכאן. הרפרנס (בעטיפה המהפנטת שצילם לני אלוורז) ל"דרך ארץ" של גידי גוב כבר מכניס לאווירה, ההפקה העוטפת ופותחת לב של ארגוב (יונתן גוילי) עם סימפולים של דנה ברגר ואביתר בנאי, וקטע מעבר מרגש של דני אבדיה - כל אלה מבשרים שיש פה עניין ישראלי ובועט.
אורי כלטוב | "לא רוצה לאהוב אותי"
אותו ילד חמוד מ"בית ספר למוזיקה" שעלה יחד עם אחותו לבמה - גדל וצמח להיות יוצר עצמאי ומורכב, עם שני אלבומים והופעות סוחפות (אני מעיד על כך). אחרי ש"עשרים דקות" שלו הפך ויראלי בטיקטוק מעבר לו, עכשיו מגיע סינגל מזיז יותר, עוד אחד שייכנס לרשימת ההשמעה שלכם.
דודא | "געגועים"
כבר סיפרנו כאן על יובל "דודא" ניאזוב כהן, שציין שנה מבורכת עם "לא להמציא" שהיה אחד מהלהיטים החמים, לצד "אחת ממיליון" של רון חיון בהפקתו. עכשיו הוא חוזר עם הצד האמוני והמרגש שהוא יודע להביא בצורה כנה בלי לאבד את ההגשה. ישירה, מהפנטת ומלאת אנרגיה.
עמליה סמול | "Something New"
ולסיום - קול שהכרתי מליווי של אמנים אחרים אבל הוא גדול ובולט ללא ספק: שיר נושא מתוך אלבום בכורה, סמול, שנולדה בארה"ב, מביאה איתה את הטעם ממרחק ואפשר לטעות שזה שיר ישן וטוב שיגיח מהרדיו בהפתעה - וזה נוגע וזה נטוע כאן.