בילי אייליש משאירה לנו טעם מוזר

מעטים המוזיקאים שיכולים להביא קהל רב לקולנוע כדי לצפות בהופעה שלהם, אהובים ככל שיהיו. אבל בילי אייליש היא בילי אייליש, ובשבוע שעבר הלכתי לצפות בסרט ההופעה החדש שלה, Hit Me Hard and Soft: The Tour, שיצא לאקרנים בשבוע שעבר. התמזל מזלי להשתתף בהקרנה מוקדמת של הסרט, הכולל חוויית תלת־ממד. בתור בעל משקפיים מדובר במבצע מאתגר מעט, אבל בסוף מתרגלים, והרבה מזה הודות לסרט עצמו.

אייליש חתומה על הבימוי במשותף עם הבמאי ג'יימס קמרון, אגדת קולנוע שחתום בין השאר על "טיטניק", שלושת סרטי "אווטאר", "שליחות קטלנית" 1 ו־2, "שובו של הנוסע השמיני" ועוד רבים וטובים. זאת הפעם הראשונה שקמרון עוסק במוזיקה ובמוזיקאים ברמה הזאת. הסרט שהם יצרו נע בין ביצועים שונים ממסע ההופעות שלה במנצ'סטר בשנת 2025, לאחר צאת האלבום Hit Me Hard and Soft שנה קודם לכן. אייליש הייתה אז על גג העולם.

היא בסך הכול בת 24, מאחוריה שלושה אלבומים מצליחים, שתי זכיות באוסקר ובגלובוס הזהב, עשרה פרסי גראמי, התואר "קולו של דור" ועוד הישגים בלתי נתפסים בפחות מעשור של פעילות. מה שהתחיל בחדר הנעורים שלה ושל אחיה פיניאס (האחראי על ההפקה ומלווה אותה בהופעות) הפך לטירוף ושינה המון בפופ העולמי, כך שעם כל מה שנאמר כאן - לא מפתיע שגם סרט ההופעה האמנותי מאפשר לקהל לחוות חוויה אחרת.

היא כבר עשתה את זה בעבר, ב־2021, עם Happier Than Ever: A Love Letter to Los Angeles וב־2023 עם Billie Eilish: Live at the O2, ששניהם מספרים את סיפור ההופעה המדבקת שאייליש נותנת למעריצים שלה, בבכי ובצרחות ובהרבה אנרגיה.

בזמן הצפייה בסרט החדש דווקא חזרתי בראשי לסרט התיעודי המעולה שלה שזמין באפל טי־וי, Billie Eilish: The World's a Little Blurry. הסרט תפס כמעט את תחילת ההצלחה שלה בסוף העשור הקודם, לקראת האלבום השני ולתוכו. אייליש, שנראתה שם כדמות חשופה וכנה, צעירה ומוכשרת, קצת איבדה כיום מקסמה (ובאופן מפתיע, לא בגלל מה שהיא חושבת על מדינת ישראל). אבל עדיין יש בה שביב של הומור וחדוות יצירה, שלא אבדה לגמרי.

השיחות עם קמרון הבמאי בחדר ההלבשה ומיקום המצלמות לפני ההופעה מעידים שהייתה חשיבה מעמיקה על החוויה שהקהל יקבל - לא דבר מובן מאליו בכלל, גם עם כל הניסיון שאייליש צברה. והסרט מביא את כל זה - מעריכה מבריקה שנעה באופן נכון בין הביצועים אל מאחורי הקלעים, במבט על הקהל שבא ועובר חוויה רגשית - ואגיד שגם בי הסרט נגע, מעבר לשתי עדשות, ובמיוחד בביצוע האדיר של השיר Wildflower מהאלבום האחרון.

חוויית התלת־ממד מוסיפה לכל האירוע רבדים נוספים, מכניסה אותך יותר ויותר להופעה שאומנם לא נכחת בה, אך תוכל לבקר בה כעת בצורה קרובה ומעמיקה.

עם כל זה, באהבה גדולה ליצירה עצמה - וכנראה בפער שגדל לאדם שיוצר אותה - כן, אייליש משאירה לנו בישראל קצת טעם מוזר כרגע בכל הקשור אליה. אחרי 7 באוקטובר היא חתמה על מכתב של ארגון Artists4Ceasefire הקורא להפסקת אש ולשחרור חטופים - ביחס מעורפל שיכול להגדיר גם מחבלי נוח׳בה כחטופים - ולהכנסת סיוע הומניטרי. בטקס האוסקר 2024 הופיעה עם סיכת הארגון, כפות ידיים על רקע אדום, שמרפררות ללינץ' ברמאללה יותר מאשר לענייני שלום. זאת לצד ביקורת על ישראל וגיוס כספים למען העזתים, ובעיקר תמיכה בצד אחד בלבד.

האם כמו שאר האמנים המתמידים בתנועת המחאה נגדנו היא הורידה את המוזיקה שלה מישראל? לא, לפחות כרגע, זה כנראה גם יישאר כך. מתוך האמנים המחרימים אותנו אני שם את אייליש במחלקה של אלה שמקבלים מידע חד־צדדי, בתקווה שיום יבוא וכל מי שיצא ואמר והכריז בנושאים אלה יבין יותר את העובדות, וכן - הצעה מפתיעה - יעסוק בעיקר במוזיקה.

אז עד להופעה העתידית של אייליש בישראל, כשיחזרו הופעות של אמני העולם, נסתפק בסרט החדש והנהדר הזה.

צפייה חסרת היגיון

אי אפשר לדבר על סרטי הופעה ולא לציין את האחד והיחיד, הטוב ביותר בז'אנר לטעמי (ולטעמם של רבים): Stop Making Sense מ–1984, שמתעד את להקת Talking Heads בשלוש הופעותיה לאחר צאת האלבום Speaking in Tongues. שיגעון מוחלט, גרוב, בית ספר לאומנות התנועה על הבמה, מוזיקה חיה - ודייויד ברן אחד שמנצח על הכול.