קשה לדמיין את התרבות הישראלית - ובעיקר את זו שהתעצבה סביב הלהקות הצבאיות - בלי הנוכחות המוזיקלית המדויקת, החדה והרגשית של יאיר רוזנבלום, המלחין שבנה שפה, אסתטיקה ותפיסת עולם מוזיקלית שהפכו לנכס צאן ברזל. עכשיו, כמעט עשרים שנה אחרי לכתו, היצירה שלו נחגגת מחדש באופן עדכני ומרגש, וזאת גם הזדמנות לספר עליו.
רוזנבלום נולד ב־1944 בתל־אביב, וגדל בבית שבו המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים. מגיל צעיר ניכרה בו נטייה ברורה לעיבוד ולהלחנה, ולא רק לביצוע. בשנות השישים, אחרי שירותו כאקורדיוניסט בלהקת הנח"ל, מצא את הזירה שבה יוכל לבטא את כישרונו באופן רחב והיה מעבד ובהמשך מנהל מוזיקלי בלהקות הצבאיות. התקופה הזו, שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים, הייתה קריטית בעיצוב הזהות הישראלית, ורוזנבלום הפך לאחד הקולות המרכזיים בפסקול הלאומי.
המוטיב המזוהה ביותר כנראה עם יצירתו הוא העבודה על הלהקות הצבאיות. שם, בניגוד לאחרים, הוא לא הסתפק רק בהלחנת שירים קליטים; הוא חתר ליצירת מכלול מוזיקלי שלם: עיבודים מורכבים, הרמוניות עשירות ושילוב בין פשטות עממית לתחכום מוזיקלי. שירים כמו “ישנן בנות", “בשמלה אדומה" ו“מה אברך" הפכו לא רק ללהיטים אלא לסמלים שמדגישים את הגאונות של רוזנבלום.
את “מה אברך", למשל, כתבה רחל שפירא לזכרו של בן כיתתה מקיבוץ שפיים אלדד (דדי) קרוק, שנהרג במלחמת ששת הימים, והוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר ליכולת של רוזנבלום לגעת בעצב הלאומי בלי לגלוש לפאתוס יתר. הלחן שלו מאופק, כמעט שברירי, ומאפשר למילים לשאת את המשקל הרגשי. זו תכונה שחוזרת בעבודתו: רגישות גבוהה לטקסט, והבנה עמוקה של הקשר בין מילה לצליל.
אבל רוזנבלום לא היה רק מלחין של עצב או זיכרון. לצד השירים הכואבים, הוא ידע גם לייצר קלילות, הומור ואנרגיה. בלהקות הצבאיות הוא פיתח סגנון שמבוסס על קצביות חדה, שימוש במקהלות ושילוב בין סולנים לקבוצה באופן שמייצר תחושת יחד. זה היה חלק מהקסם: השירים שלו לא נשמעו כמו הופעה של זמר אחד, אלא כמו קול קולקטיבי - משהו שמדבר “אנחנו" יותר מאשר “אני".
בשנות השבעים והשמונים המשיך רוזנבלום ליצור גם מחוץ למסגרת הצבאית. הוא עבד עם אמנים רבים, ובהם אילנית ("שיר של יום חולין"), חנן יובל ("ליל חניה" יחד עם אפרים שמיר וירדנה ארזי), השלושרים ("לו הייתי פיראט"), ובל נשכח את הלחן האלמותי ל"ונתנה תוקף" שנכתב לטקס זיכרון שערכו חברי בית־השיטה האבלים על נפילת חבריהם במלחמת יום הכיפורים, וכיום מושר בבתי הכנסת.
יש משהו כמעט צנוע בעשייה של רוזנבלום. הוא לא היה דמות פרובוקטיבית ולא חיפש כותרות, אלא נתן למוזיקה לדבר. במובן הזה, אולי דווקא הצניעות הזו היא מה שהפך את היצירה שלו למדויקת כל כך. בלי רעש מיותר, בלי ניסיון להרשים בכוח - רק עבודה עמוקה, עקבית ואמיתית.
מבחינה מוזיקלית, רוזנבלום התאפיין ביכולת לשלב בין סגנונות. אפשר לשמוע ביצירותיו השפעות של מוזיקה קלאסית, פופ מערבי ופולק ישראלי. הוא לא ניסה להמציא את הגלגל אלא ליטש אותו - לקח יסודות מוכרים וחיבר ביניהם באופן מדויק. התוצאה הייתה מוזיקה שנגישה לקהל רחב, אבל עדיין שומרת על עומק ואיכות.
עוד נקודה חשובה היא יחסו לביצוע. רוזנבלום היה ידוע כמי שדורש הרבה מהזמרים - דיוק, משמעת והבנה של החומר. הוא לא ראה בזמרים כמו מירי אלוני, אפרים שמיר, הגשש החיוור או רבקה זוהר רק כלי להעברת הלחן, אלא שותפים ליצירה. הגישה הזו תרמה לכך שהשירים שלו נשמעים עד היום “שלמים" - לא רק מבחינת הלחן, אלא גם בביצוע.
רוזנבלום הלך לעולמו ב־1996, אך המוזיקה שלו ממשיכה לחיות ולהישמע - וכעת במשב רוח מרענן ועדכני: "המנגינה היא שקובעת", פרויקט מחווה יפהפה מבית כאן גימל שיצא במלאת 30 שנה למותו. כחלק מהפרויקט, הופקו השירים "לו הייתי פיראט" בביצוע החצר האחורית, שהולם אותם מאוד; "לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים" בביצוע שי צברי, שממלא את השיר בנשמה יתרה; "להיות לבד" בביצוע של בן צור, שהופך למרקיד; ו"הייתי נער" בביצוע ג'ימבו ג'יי ונונו, שנשמע רלוונטי ונוגע גם היום.
מסקרן מה היה חושב רוזנבלום על הביצועים והבחירות המוזיקליות. לתחושתי הוא היה משבח את העבודה הנהדרת של נדב הולנדר, המופקד על ההפקה המוזיקלית ברובו של הפרויקט (מלבד "להיות לבד").
כשמדברים היום על “הפסקול הישראלי", אי אפשר להתעלם מהחותם של רוזנבלום, שהצליח לתפוס רגעים בזמן - שמחה, כאב, געגוע - ולתרגם אותם לשפה מוזיקלית שמובנת לכולם. זו לא משימה פשוטה ומובנת מאליה. תמיד עולה המחשבה שהוא לא רק כתב שירים; הוא עיצב זיכרון קולקטיבי ישראלי, מרקיד או עצוב, קודש וחול גם יחד.