כצפוי ובאופן כמעט בלתי נמנע, עם יציאת הסרט "מייקל" המגולל את סיפור חייו של מייקל ג'קסון, העולם חוזר ל"Billie Jean", "Thriller" ו-"Beat It". להיטים שיישארו אתנו לעוד הרבה זמן ללא ספק ושירים גדולים מהחיים, של אחד מהאמנים והכוכבים הגדולים שהתהלכו (והחליקו במון-ווק) על הכדור הזה. אני מאמין שהמורשת של ג'קסון עדיין חיה ונושמת לא מעט בזכות השירים הפחות צפויים, ועל כן נכוון את הפנס לכיוון כמה מהשירים הפחות מוכרים בדיסקוגרפיה שלו. אלה שלא תמיד נכנסו לפלייליסטים הגדולים, אבל חושפים צדדים עמוקים, שבריריים ואישיים הרבה יותר.
"Ain't No Sunshine" (1972)
קאבר מפתיע שמופיע באלבום הבכורה שלו, "Got to Be There" משנת 1972. מייקל היה אז בן 13 בלבד, ובכל זאת מצליח להיכנס לעולם רגשי של בדידות, געגוע ואובדן - נושאים שבדרך כלל מזוהים עם חוויית חיים הרבה יותר בוגרת. גרסת המקור הנהדרת של ביל וית'רס מתאפיינת בפשטות כמעט קיצונית: גיטרה וקול והרבה שקט בין המילים. מייקל הצעיר לא ניסה לשחזר את המינימליזם הזה אחד לאחד, אלא מתרגם אותו לשפה שלו - קול נקי, גבוה ורך, עם רגישות יוצאת דופן לפרטים הקטנים. ויש גם מי שיטען שהרגש הרב ששומעים בקולו לא מגיע רק מהטקסט עצמו, אלא גם מהחיים שמייקל כבר חווה בגיל צעיר של קריירה אינטנסיבית ודורשת.
I Can’t Help It (1979)
זהו שיר שנמצא באלבום "Off The Wall", הראשון שלו כיוצר בוגר. האלבום הוא נקודת המפנה הגדולה בקריירה של מייקל: מעבר מילד פלא לכוכב בוגר. הכתיבה והלחן הם של סטיבי וונדר (שג'נט אחותו של מייקל ציינה פעם בראיון כי הוא "בן דוד רחוק" מצד אמם, קתרין), והוא לוקח אותו למחוזות ג'אזיים שלא שמענו בהם את ג'קסון עד לאותה נקודה, וכנראה שלא באמת מאז באמת. השיר מתפתח לאט וגדל, ומייקל, מצדו, ניגש אליו בצורה יוצאת דופן. אין כאן הפגנת יכולות או רגעים גדולים של "שואו". להפך - הוא שר בעדינות גדולה. הקול שלו נע בין רוך לשליטה מוחלטת, מה שנותן לשיר תחושת אינטימיות נדירה - כאילו מייקל שר אותו למישהו אחד ולא לקהל.
ההפקה, בניצוחו של קווינסי ג'ונס (שילווה אותו גם בהמשך בפסגות הגבוהות אליהם יגיעו) היא שיעור באיזון. יש כאן שכבות של כלים - קלידים, בס, כלי נשיפה רכים - אבל שום דבר לא משתלט על השני. רגש במיטבו, ומזל שיש סטיבי וונדר.
P.Y.T. (Pretty Young Thing) 1982
מתוך האלבום "Thriller", האלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה וזה שכבר בישר לחלוטין לעולם כמה ג'קסון כוכב. כבר מהפתיחה יש תחושה עתידנית - סינטיסייזרים נוצצים, ביט קופצני, ואנרגיה שלא נחה לרגע. זה לא פאנק קלאסי ולא דיסקו טהור - מעין פשרה מעולה באמצע, שתבשר על ההתפתחות של ה-R&B בעשורים הבאים. מי שאחראי לזה במידה רבה הוא קווינסי ג'ונס, המפיק האגדי, שידע לקחת את הקול של מייקל ולמקם אותו בתוך סאונד שמרגיש גם רחוב וגם חלל. ואל נשכח את קולות הרקע הנשיים שמבצעות האחיות של מייקל, ג'נט ולָטויה. הן לא רק מלוות, הן חלק מהמשחק.
Liberian Girl (1987)
אחרי שכבר ביסס את מעמדו ככוכב בתחילת האייטיז, המשיך ג'קסון גם באלבום "Bad" לזהור, ודווקא באלבום שמזוהה מאוד עם עוצמה, אגו ונוכחות - מסתתר שיר אהבה עדין להפליא. השיר נפתח בברכה בשפה סוואהילית, מה שמעניק לו גוון בינלאומי ומסתורי. מעבר לזה, זהו אחד השירים הבודדים שבהם ג'קסון פשוט מתמסר לרגש בלי דרמה. הקליפ, שבו מופיעים עשרות סלבריטאים שמחכים למייקל שלא מגיע - הפך לאמירה מתוחכמת על הציפייה הבלתי פוסקת ממנו.
Stranger in Moscow (1995)
אחד השירים הבודדים שבהם ג'קסון נשמע כמעט מנותק מהדמות הציבורית שלו. השיר נכתב במהלך ביקור במוסקבה (אכן, מפתיע), בתקופה שבה חייו האישיים סערו והוא הרגיש מבודד לחלוטין. הצלילים הקרים, טיפות הגשם ברקע והקצב האיטי יוצרים תחושה של ניכור עירוני. יותר מפופ - יש כאן מעין מדיטציה על בדידות. מעניין לציין שהשיר הפך עם השנים לאחד האהובים ביותר על מעריצים דווקא בגלל הכנות הלא מתפשרת שבו, למרות שיצא בשלב שבו הפסיק לייצר אלבומים גדולים כבעבר.