מקובל לחשוב שמוזיקה נועדה לבמות, לקהל ולרגעי שיא, לרוב שוכחים שעוד קודם לכך היא ביטוי אישי של הכותב או של המלחין. ומה עם מוזיקה שנכתבת כשהעולם מתפרק - לא כדי להרשים, אלא כדי להחזיק? הסיפור של אילזה ובר הוא כזה. סיפור על יצירה בתוך תנאים בלתי אפשריים, ועל השאלה מה נשאר לאדם כשהכול נלקח ממנו.
אילזה ובר נולדה ב־1903 בצ’כוסלובקיה למשפחה יהודית, ובשנות ה־30 הייתה יוצרת מוכרת יחסית בשפה הגרמנית. היא כתבה סיפורים ושירים, בעיקר לילדים, ושידרה ברדיו המקומי. הכתיבה שלה התאפיינה בפשטות, ברוך וביכולת לגעת ברגש בלי להכביד - תכונות שיקבלו משמעות אחרת לגמרי בהמשך.
עם עליית הנאצים לשלטון חייה השתנו מקצה לקצה. ב־1942 גורשה יחד עם בעלה ובניה לטרזיינשטט. גטו שהוצג על ידי הנאצים כלפי חוץ כמעין “יישוב תרבותי", אך בפועל היה מקום של צפיפות, מחלות ורעב, ובעיקר תחנת מעבר למחנות ההשמדה. בתוך המציאות הזו, ובר המשיכה לכתוב במקביל לעבודתה כאחות במחלקת ילדים בגטו, שם פגשה ילדים רבים ללא הורים. המפגש היומיומי עם ילדים במצב קיצון הוביל אותה לחזור אל הכלים שהכירה: מילים ומנגינה. אלא שכאן המוזיקה לא הייתה יצירה אמנותית לשם יצירה, אלא אמצעי מיידי להרגעה ולנחמה. השירים שכתבה באותה תקופה היו קצרים ופשוטים, כמעט מינימליסטיים. אחד מהם, "Wiegala", הפך ליצירה המזוהה ביותר איתה. זהו שיר ערש ובו תיאור עדין של רוח נושבת ועולם שנרגע עם רדת הלילה. לכאורה - שיר תמים. אבל ההקשר משנה הכול. זהו שיר שנכתב בגטו, מול ילדים חולים ומפוחדים. ובכל זאת, אין בשיר זעקה. אין דרמה. יש שקט.
הבחירה לא להעצים את האימה אלא לרכך אותה היא אולי הלב של המוזיקה של ובר. במקום לתאר את המציאות, היא יוצרת מרחב רגעי שבו אפשר לנשום. עבור הילדים ששמעו אותה, זה לא היה שיר שנכתב על משהו, זה היה רגע של הקלה בתוך מציאות שלא מאפשרת הקלה.
חשוב להבין: המוזיקה הזו לא נועדה להישאר. לא היו אולפנים, לא הקלטות מסודרות וקהל רחב. היא נולדה ונשמעה באותו רגע. העובדה שחלק מהשירים שרדו היא תוצאה של זיכרון: אנשים זכרו את המילים והלחנים, והעבירו אותם הלאה אחרי המלחמה. ב־1944, לאחר שנתיים בטרזיינשטט, גורשה ובר לאושוויץ עם בנה. לפי עדויות של ניצולים, היא התנדבה להצטרף לקבוצת ילדים חולים שטיפלה בהם, כי ככל הנראה ידעה מה מחכה להם בצד השני ולא רצתה להשאיר אותם לבד. ברגעים האחרונים, היא שרה להם את שיר הערש. התמונה הזו - אישה שמלווה ילדים אל מותם תוך כדי שירה - היא מהקשות והמטלטלות בתולדות המוזיקה. לא בגלל גודל הצליל, אלא בשל מה שהוא נושא. מוזיקה שלא נועדה להישאר, ובכל זאת קיימת. ואולי דווקא בגלל זה.
אחרי המלחמה, שיריה של ובר החלו להתגלות מחדש. חלקם פורסמו, הולחנו שוב ובוצעו על ידי אמנים שונים ברחבי העולם. אבל גם כשהם מבוצעים היום על במות מסודרות, עם עיבוד מוזיקלי מלא, הם שומרים על משהו מהמקור, על הפשטות והעדינות. וממשיכים להיטיב עם התחושה שזהו שיר שלא מנסה להרשים, אלא לגעת. וזה אולי מה שמייחד את הסיפור שלה בתוך ההקשר הרחב של מוזיקה ושואה. יש לא מעט יצירות שמתמודדות עם הזיכרון דרך עוצמה, דרך זעקה, דרך דרמה. אצל ובר, הכיוון הפוך: היא בוחרת בלחישה. המוזיקה שלה לא מספרת את הסיפור - היא יוצרת מרווח בתוך הסיפור. במובן הזה, היא מזכירה לנו משהו יסודי על מוזיקה בכלל. לא תמיד היא נועדה לבטא את מה שאי אפשר לומר. לפעמים היא נועדה פשוט להיות שם, לצד האדם, בלי לנסות להסביר או לפתור.
ביום השואה, כשאנחנו מוקפים במילים גדולות כמו זיכרון ועדות - הסיפור של אילזה ובר מציע נקודת מבט אחרת. לא דרך המספרים ולא דרך האירועים, אלא דרך רגע אחד קטן: שיר ערש שנכתב במקום שאין בו לילה רגיל ואין בו בוקר בטוח. שיר שלצערנו לא שינה את המציאות, אבל שינה, אפילו לרגע, את הדרך שבה נחוותה. ובמובן הזה, אולי זה כל העניין: לא מה המוזיקה יכולה לתקן, אלא מה היא יכולה להחזיק.
לשמוע, לקרוא, לזכור
אן סופי פון–אוטר, זמרת אופרה שוודית, הקליטה את "Wiegala" במסגרת פרויקט שמוקדש למוזיקה שנוצרה בגטו טרזיינשטט, בביצוע יפהפה לשיר המזוהה ביותר עם אילזה ובר. אתם מוזמנים להעמיק ולקרוא עוד באינטרנט על פועלה של ובר, יהי זכרה ברוך.