אלפי שירים נכתבו על געגוע. בדרך כלל הם מוגשים על מצע עלי שלכת, מיועדים לנמענת או נמען רומנטי. הגעגוע, רגש עדין ומתוק ולעיתים מייסר, וגם מהות אנושית עמוקה וראשונית מאוד, הוא נושא ספרה של ד"ר עליזה בונפיל־קורב, פסיכולוגית וד"ר לספרות. הספר הזה, צריך לומר, מיועד למיטיבי לכת. מי שזו להם התנסות ראשונה בחומר אקדמי או בעולם הפסיכולוגיה יתקשו לצלוח אותו בבת אחת. לכן יש לקרוא אותו בגמיעות קטנות, כל יום קצת. געגוע יציב ומתמשך.
ד"ר קורב מחפשת את יסודותיו הראשונים של הגעגוע, חוקרת את הרווחים שהוא מעניק לנו, וגם את הצדדים הפתולוגיים שלו. אבחנה ראשונה: התכונה החשובה ביותר של החומר הזה, "געגועים", היא יכולת להתקיים ללא גבולות של מרחב וזמן. אנחנו מתגעגעים גם כאשר אנחנו רחוקים מאוד ממושא הגעגוע, וגם אם עבר זמן רב מאוד מהפעם האחרונה שבה ראינו אותו.
בהקדמה לספר מתארת המחברת כיצד היא נזכרת בילדותה הירושלמית בבית הוריה, איך עולים בה הנוף הנשקף מהמרפסת, מזג האוויר, המוזיקה המתנגנת בבית. הגעגוע הזה, היא כותבת, מהדהד בה דווקא תמונות מילדותו של איש אחר. האם אנחנו ממציאים געגועים?
הכי מעניין
כמה מוזר, אני חושבת, שאת זיכרונותיי הירושלמיים מלווה פס הקול של "ימי בנימינה", שכשאני חושבת על ילדותי עולה געגוע ל"חול החם" ולאורחים הנכנסים בערב לאכול "ריבה מתות גינה". מה לי ולילד שבשיר? איך הפך זיכרון ילדותו של אהוד מנור לגעגוע שלי? מדוע הוא ממשיך ומתנגן בראשי גם היום אחרי שנים? (עמ' 14)
אין פה ניכוס חיים של אחרים, מתברר. מכיוון שאימה של קורב אהבה להשמיע את השיר, הזיכרונות נכרכו זה בזה, וטבעם של זיכרונות וגעגועים שהם מופעלים על ידי גירוי החושים. טעם, ריח וצלילים יכולים להניח אותנו בבת אחת בתוך תפאורה אחרת, שולפים מהתת־מודע חוויה שנחקקה באופן כמעט מתעתע בין מציאות לדמיון.
סימון אדג'יאשווילי, ללא כותרת, אקריליק על בד | צילום:
הפצע כבר לא מדמם
היסוד הראשון של הגעגוע נובט בתינוק, בקשר הראשוני בין האם והילד: הילד מתגעגע לאימו כי הוא תלוי בה לקיומו. הגעגוע שלה כלפיו, האהבה, בונה תשתית בריאה בנפשו. הפרידה הראשונית ביניהם מתקיימת הרי כבר ברגע הלידה, והפיצול הזה, הכפוי, יעורר כמיהה תמידית למצב של אחדות עם הרחם. כל חיינו נחפש תחליף ליקום המכיל והזמין, הסימביוטי, שהיה עבורנו גופה של אימא. בשלב ראשון הוא יוחלף בחפץ־מעבר, ובמשך חיינו נמצא אותו בקשרים בריאים עם סובייקט אחר, בגיבוש אישיות שיש לה תחומי עניין ואופקים משלה, בהכרה בנפרדות שלנו, וגם בתלות באנשים אחרים כדי לחוות אושר.
בשלבי הינקות, היעדרות בלתי נסבלת של האם, אדישות מצידה, או אי־חיבה כלפי התינוק שלה, מביאות את הילד לוותר על הציפייה. זהו רגע כואב ומכונן: כשהתינוק מפנים את העובדה החותכת שאין שם דמות אוהבת ונגישה, שאין שום תועלת בלבטא את צרכיו – הוא ילמד להתאים את עצמו לסביבה, לרצות רק כשנותנים לו, לא לבקש. כך יתפתחו עצמי כוזב, ריקנות וניתוק רגשי. היכולת לבטא את האישיות והצרכים ואת קשת הרגשות בסביבה בטוחה, היא תנאי להתפתחות "אני" יציב ובריא.
אם כך, מלמדת אותנו קורב, תפקידו של הגעגוע הוא קודם כול הישרדותי. הוא מסמן שיש מישהו מחוץ לעצמנו, מישהו שאנחנו יכולים לקרוא לו והוא יגיע ויעניק לנו משהו שאנחנו זקוקים לו – בקבוק חלב או חיבוק.
בהמשך תהיה זו התשוקה, שתאשר שאנחנו בחיים. לתשוקה יש תפקיד תרפויטי חשוב. בימינו, אדם שחש תשוקה לאהבת הוריו, מוזמן לחוות את הרגש הזה במקום בטוח, מאפשר, על ספת הפסיכולוג. הפסיכואנליזה מאפשרת לחוות מחדש יסודות שהודחקו, בלי כוונה לממשם בהכרח. מספיק להכיר בגעגוע, לתת לו להכאיב או להמתיק, להתאבל על מה שלא הושג בילדות, כדי להירפא במידה מסוימת.
אנחנו לא חייבים לממש את תשוקותינו ולהתאחד עם אהובי ליבנו כדי להירפא מתחושת החסר המכלה. מספיק שנכיר בו ונעבור דרכו: "כאשר געגוע מופיע במהלך טיפול הוא מעיד על יכולת לשאת מרווחים ורגעים של ריקות ועל אינטגרציה ותנועה בין ריקנות ומלאות בין היעדרות ובין נוכחות, בין האין ובין היש. הופעתו מעידה על מוצא ועל תקווה" (עמ' 100). כלומר, אם אני מסוגל לערוג, אני יכול גם לרצות. אני יכול להמיר את מושג הערגה האבוד במושא חדש, לזהות מה אני צריך, מה מניע אותי, ואז לקבל אותו לתוכי כפצע, אבל לא כזה שעדיין מדמם.
אתם של ישראל
בעקבות הפרק שמניח את הרקע הפסיכולוגי לחשיבותו של הגעגוע בבניית העצמי, עוברת ד"ר קורב לטייל בין שורות שירים. היא מנתחת באזמל הגעגועים יצירות של יהודה עמיחי, עליזה טור־מלכא, אהרן אפלפלד, אצ"ג, ומשוררים ומשוררות נוספים.
וּבַלַּיְלָה הָלַכְתִּי עוֹד פַּעַם לְאוֹר עֲצֵי הַבָּכוּת הַנּוֹטִים לְמַטָּה / יָשַׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל שֶׁעָלָיו יָשַׁבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת וַאֲנִי יֶלֶד קָטָן / שְׁנֵי דּוֹרוֹת שֶׁל זְכִירָה עָבְרוּ / וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ דּוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁכְחָה (יהודה עמיחי).
הנה געגוע לילדות, לבני הדור שכבר אינם בחיים, שמותך לתוך מעשה האמנות. ויש בכך ריפוי, שהרי מה הם משוררים אם לא מרפאים, את עצמם ואת מי שקורא בשיריהם. כשאנחנו קוראים געגועים בשירים, אנחנו שותפים לחוויה של הכותב וחשים עונג מסוים, גם אם הוא מכאיב. המעשה השירי מקפיא את הזמן בתנועה מיוחדת שמאפשרת להיזכר, להיאנח וגם לדמוע, להפיח חיים במה שנגמר ועדיין להימצא בהווה. זהו מקום בטוח. בהמשך בוחנת קורב כיצד הגעגועים משמשים אמצעי להתגברות או להכלה של טראומה.
הסופר האהוב אהרן אפלפלד, יליד בוקובינה, כותב רבות על החיים שלפני השואה ועל מה שהיא גזלה ממנו. הוא משיב לחיים, דרך זיכרונות מיטיבים, את הוריו, אחיותיו, בית ילדותו, הריחות, המנהגים, הכלים בארון, דמויותיהם של אנשי הקהילה. הכתיבה משלימה את עבודת האבל הפנימית. בניגוד לדיכאון שמעמעם כל רגש ויוצר ניתוק, היכולת להתגעגע היא היחלצות. פעפוע של רגש, שגם אם קשה לשאת אותו, הוא תמיד עדות למים על הכוכב שהוא אנחנו.
כמו כולנו, קורב לא יכולה להימלט מאירועי שבעה באוקטובר, והם נכנסו לתוך המחקר. היא חוזרת אל שתי האחיות הקטנות בשדרות שנקלעו למתקפת מחבלים. הסרטון שכולנו נחשפנו אליו והכמיר את הלב מתעד כיצד תחת כדורים שורקים, בתוך אימה וחשכה, האחות הגדולה שואלת את השוטרים שחילצו אותן: "אתם של ישראל?"
באמצעות הסרטון הזה, שנחקק בתודעה הלאומית, בוחרת קורב להסביר את תפקידו של הגעגוע שהבליח לרגע. כאשר ילדה בת שמונה שהוריה נרצחו לנגד עיניה מבקשת מהשוטרים "קחו אותנו", והשוטר עונה לה "אנחנו איתך, חמודה", היא שומעת מילים שמעוררות געגוע לחוויה בסיסית של הורה וילד, כשם שאור בוקע דרך סדק. זה קורה בתוך התרחשות של אימה ומאבק בין טובים לרעים, וכאשר כוחות ההישרדות נכנסים לפעולה – בדיוק הפוך מהלך־הנפש המתגעגע, החולמני, שבאופיו בורח למחוזות זמן אחרים. הילדה נמצאת בערנות שיא, קוראת לעזרה, מבהירה לשוטרים "יש איתי תינוקת". אחרי האימה בהכרח יבוא הגעגוע, ישטוף. אבל מילותיו של השוטר חיברו אותה ברגע הקריטי למודל מוכר: יש פה מבוגר שרוצה בטובתך ויעזור לך כשאת חסרת אונים. זהו בסיס חשוב בטיפול בטראומה; קרה הנורא מכול, אבל העולם לא כולו נורא.
כָּל עוֹד חַי הַזּוֹכְרָם פֹּה לְמַטָּה / מִתַּחְתִּית הַזְּמַן בְּגִין קִרְבַת בָּשָׂר / וְגַם, וּבְגִין חוּט הַשָּׁנִי שֶׁל הַכְּאֵב / אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי הָיוּ וְאֵינָם (אצ"ג).
מה נשתנה מאז פרויד
הדוגמאות בספר רבות ומגוונות, והיריעה קצרה מלפרט. הבחירה לחקור את הגעגוע היא מרתקת בפני עצמה, והחיבור בין ספת הפסיכואנליטיקאי והיצירה הספרותית מעניין, אבל יוצר גם עומס רב של מושגים, קריאות שונות ומהלכים אנליטיים שעלולים להכביד על הקריאה. בחלק הראשון והאקדמי יותר של הספר, ניתן מקום גדול גם להיבטים הארוטיים של הגעגוע ולמשמעות הליבידו בקשרים האנושיים. עברנו דרך מאז פרויד והחיבור המוחלט שהוא יצר בין כל נטייה נפשית, ביטוי אישיותי או רגשי ובין הארוס, ולטעמי הוקדש לתיאוריות הללו מקום נרחב יתר על המידה.
ייתכן שהספר היה ראוי לשני כרכים נפרדים, געגוע בפסיכונאליזה וגעגוע ביצירה או בספרות העברית. לא תמיד הצימוד בין השניים מחזק או מרחיב את הטיעון. כל אחד מהם עומד בפני עצמו, וגם אם כל סיפור נשען על רבדים פסיכולוגיים, החלק המחקרי מכביד משהו על שאר הרוח הספרותי והפואטי, והחלק הספרותי נבלע קצת בתוך גודש התיאוריות, החוקרים והתזות המחקריות.
ועם כל זה, "געגוע" הוא צלילה עמוקה ומתגמלת אל מחוזות הנפש, וגם נסיקה אל פסגות הרוח והשירה. גם אם החלק האקדמי מאתגר, אין סיבה לוותר עליו. כדאי אולי לקרוא את הספר לא בבת אחת, אלא לבחור פרק בכל פעם, להתמקד בניתוח המקורי מפריזמת הגעגוע ליצירות שחלקן מוכרות וחלקן פחות, לתת לגעגוע לחלחל אל התאים ולשחרר משם קולות וזיכרונות, ריחות וטעמים נשכחים. כמו ששר יזהר כהן, למילותיו של אהוד מנור:
אי שם עמוק בתוך תוכנו / טמונים קולות וזכרונות / מראות רבים שכבר שכחנו / ספרי פלאים ומנגינות / ושוב אתה חולם כילד / ושוב אתה תמים כאז / אתה נזכר בכל התכלת / הכל נשמר, דבר לא גז.