השהייה במקלטים והשגרה הלא רגילה שלנו קראו לי לחזור קצת אחורה. אומנם לאחרונה יוצאת מוזיקה יפה ומעניינת, אבל הראש לא מונח תמיד במקום ואין מספיק קשב אליה. אז ברשותכם, הזדמנות למסע אחר. נלך בשבילו לנובמבר של שנת 2000, אז יוצא אחד האלבומים המוזרים, המבריקים והאהובים בתרבות האינדי, ואף מעבר לה: "Since I Left You" של ההרכב האוסטרלי "The Avalanches". במבט ראשון זה היה אלבום אלקטרוני ומרקיד נוסף מתקופת הבום של סוף שנות ה־90. בפועל, הוא התברר כיצירה כמעט חד־פעמית של פסיפס מוזיקלי עצום שנבנה ממאות סימפולים קטנים והצליח להישמע כמו חלום אחד רציף. יותר משני עשורים אחרי כן, ההאזנה לאלבום הזה לוקחת אותי למסע שהוא עדיין מרגש.
הסיפור מתחיל במלבורן שבאוסטרליה, שם ההרכב הוקם בתחילת שנות ה־90, בתקופה שבה סצנת האינדי המקומית התפתחה לצד גל ההיפ־הופ האלטרנטיבי בעולם. בתחילה, האבלנצ'ז היו בכלל להקה עם כלים חיים הכוללים גיטרות, בס ותופים. הם הושפעו מהרכבי אינדי ורוק, אבל גם מהתרבות המתפתחת של תקליטנים וסקרצ'ים (טכניקת נגינה של דיג'יים שמשחקת עם התקליט הפיזי שמתנגן), ואולי הדבר החשוב באלבום הזה - הסימפול.
כריכת האלבום | צילום:
מה זה בעצם סימפול? שמח ששאלתם. סימפול (או דגימה, בעברית יפה) היא דרך עבודה שקיימת כיום ברוב המוזיקה המוכרת לנו אבל בעיקר מזוהה עם ההיפ הופ, ובה דוגמים קטע מתוך יצירה קיימת לתוך יצירה חדשה. זה יכול להיות קטע תופים, ליין גיטרה, שירה או אפילו סוס צוהל.
בתחילת שנות האלפיים, כאמור, הסימפול כבר היה כלי מוכר בהיפ הופ, אבל לרוב השתמשו בו בצורה מוגבלת יחסית (לופ של תוף, קטע קצר מתקליט ישן ואולי כמה שכבות מעל). אבל הצמד רצה ללכת רחוק יותר, ובמקום לבנות שיר סביב סימפול אחד, הם התחילו לבנות שירים שלמים ואפילו רצפים של שירים ממאות חתיכות זעירות של מוזיקה ישנה. במשך כמה שנים הם אספו תקליטים באופן כמעט אובססיבי של פופ נשכח, מוזיקת ספריות, פסקולים ישנים, סול, דיסקו, היפ הופ מוקדם, ג'אז ואפילו הקלטות של דיבורים ותוכניות רדיו. כל דבר שהיה אפשר לחתוך ולהדביק. התוצאה של האובססיה הזאת הייתה "Since I Left You", אלבום שנשמע כמו מסע מתמשך. כבר משיר הנושא שפותח את האלבום, ברור שהרעיון כאן הוא לא רק אוסף שירים, אלא חוויה אחת רציפה. הקטעים מתחברים זה לזה כמעט בלי הפסקה, כמו מיקס ארוך.
לפי ההערכות, האלבום מורכב מיותר מ־3,500 סימפולים שונים. מספר כמעט בלתי נתפס, במיוחד בהתחשב בכך שהכול נעשה בתקופה שלפני שהיו תוכנות הפקה מתקדמות, ונעשה באמצעות ציוד סמפלרים מוגבל. אבל מה שהופך את האלבום לייחודי באמת הוא לא רק הכמות - אלא הדרך שבה הסימפולים משמשים חומר גלם חדש. במקום לשמוע אותם כציטוטים מוכרים, הם מתערבבים זה בזה עד שקשה לדעת מהם המקורות של כל צליל שנשמע שם: קטע כלי נשיפה משנות ה־60 הופך לליין מרכזי של שיר דאנס או שבריר של קול נשי מתקליט פופ ישן נהיה הוק, לפעמים זוהי רק דגימה של שנייה או שתיים. שיר כמו "Frontier Psychiatrist" הוא דוגמה קלאסית ליכולת הזאת. השיר בנוי כמעט כולו מסימפולים של קטעי קומדיה ותקליטים מוזרים של דיבורים, ובכל זאת מצליח להישמע כמו להיט פופ קוהרנטי לחלוטין.
אחת הסיבות לכך שהאלבום נשאר כל כך אהוב היא האווירה שלו. בסוף שנות ה־90 ותחילת האלפיים חלק גדול מהמוזיקה האלקטרונית נטה לכיוון קר, מינימליסטי או תעשייתי. "Since I Left You" הלך לכיוון ההפוך, הוא מלא בצבע ובנוסטלגיה ושמח בצורה כמעט ילדותית. יש בו תחושה של מסיבה אינסופית שנודדת בין תקופות וסגנונות. דיסקו פוגש היפ הופ, ג'אז פוגש פופ וינטג', והכול עטוף בתחושה של רדיו ישן שמדלג בין תחנות.
כשיצא בשנת 2000, האלבום קיבל ביקורות מצוינות אבל ההצלחה המסחרית הייתה צנועה יחסית. עם השנים, לעומת זאת, המעמד שלו רק עלה. מבקרים ומוזיקאים התחילו לראות בו יצירת מופת של תרבות הסימפול. גם הבעיות המשפטיות סביב שימוש בחומרים מוגנים (ללא אישור היוצרים) תרמו למיתוס. חלק מהסימפולים באלבום לא אושרו באופן מלא מבחינה חוקית, ובמהדורות שונות נאלצו לשנות או להסיר קטעים מסוימים. זה הפך את האלבום למעין יצור נדיר מתקופה שבה עוד היה אפשר לבנות מוזיקה בצורה חופשית יותר. יש בעניין הרבה מההיגיון, אבל גם בעיה שתוקעת הרבה מהיצירתיות בעולם המוזיקה עד היום.
המלצה חמה: קחו אוזניות וצאו עם האלבום הזה לטיול של שעה בעולמות שמתאחדים להם לצלילים יפים ומופקים היטב ובאהבה אדירה למוזיקה, אלבום שמספר סיפור אחד שמורכב מרבים כל כך.