אני מזכיר לעצמי מדי פעם שכבר אפשר לומר שגדלנו על ברונו מארס, לפחות בני דור האלפיים שאליו אני משתייך. המחשבה הזאת עלתה יותר ויותר לאחרונה עם צאת האלבום החדש שלו "The Romantic", שלצד ההתרגשות מלווה גם בחשש מאכזבה שמצפה מעבר לפינה. לתחושתי ברונו לא באמת פספס מעולם עם המוזיקה שלו, גם השירים הגדולים והחרושים ביותר שלו תמיד הופקו ברמה גבוהה ומחושבת בלי לאבד את הקליטות שבהם, והקול - הו הקול! ברונו מארס הציג לנו תמיד פופ משובח ומלא נשמה, אבל האם זה כך גם הפעם?
אבל רגע לפני שנצלול לאלבום עצמו, בואו נדבר קצת על הכמעט־עשור האחרון של ברונו. בעשור הזה יצא אלבום הסולו האחרון שלו "K Magic24", שהביא את שיר הנושא המצליח יחד עם "That's What Like" וגם "Versace On The Floor". שני השירים האלו והאלבום במלואו מרפררים ונוגעים בצורה מבריקה בשילוב של Fאנק, פופ, היפ הופ - מה שגם ידוע כ"New Jack Swing", ז'אנר שאפיין הרבה מההפקות של שנות ה־90-80 בעיקר בקרב אמנים שחורים, כדוגמת מייקל ג'קסון ומריה קארי. משם ברונו המשיך לעשות בעיקר מה שמעניין אותו. בקורונה הוא פנה לאנדרסון פאק, שחימם אותו בטור של האלבום האחרון, וקרא לו לאולפן לעבוד על רעיונות גולמיים וחדשים. מכאן נוצר הצמד "Silk Sonic", מחווה מטריפה לסול ול־Fאנק של שנות ה־70 שבאופן די מפתיע (אם נתעלם מפרופיל האמנים שבסגנון המוזיקלי הזה) מאוד הצליח. עד לאותה נקודה ברונו ידע לתת כבוד למוזיקה שהגיעה לפניו, אבל כעת זה כבר ברור שיש פה מוזיקאי מבריק שיודע לקחת אליו את העבר ולתת לו ניצוצות מחודשים.
שיתופי הפעולה נמשכו, ועוד איזה שיתופי פעולה: להיטי היפ הופ מצליחים עם קארדי בי וגוצ'י מאן ואפילו אד שירן, הדואט העצום "Die With a Smile" עם ליידי גאגא, בעידן שבו כבר אין שירים שמצליחים ושיישארו איתנו הלאה. אגיד בזהירות שהחיבור עם גאגא הוא כזה גם בזכות הקסם של ברונו כפי שכבר ציינו. בל נשכח גם את "APT" - להיט עצום גם הוא, עם כוכבת הקיי־פופ רוזה הדרום קוריאנית (ואפילו ראיתי גרסה חסידית שלו, השם ירחם). בנוסף לאלה ברונו המשיך לתור את העולם בטורי הופעות, אבל לא הוציא משהו שהוא רק שלו. והנה מגיעה כעת הרומנטיקה, שעשויה להציל את המצב - תלוי את מי שואלים.
"The Romantic" הוא האלבום הרביעי בקריירת הסולו של ברונו, ואחרי הקלאסיקות המודרניות שלו הייתי בציפייה ובו בזמן חששתי, כאמור. הסינגל הראשון "I Just Might" נותן תחושה שאולי הסוס גמור, וזה הולך להיות מעתה והלאה אותו שיר מרים וגרובי לכל שאר הקריירה שלו. נראה שמוזיקלית הוא לא מנסה להמציא את עצמו מחדש, כמו שהוא רוצה להעמיק את מה שהוא עושה הכי טוב: פופ עם נשמה. כמו כל קודמיו, גם האלבום הזה מופק באופן יפהפה, הפעם הוא מושפע מהנשמה של שנות ה־70, מהדיסקו ואפילו קצת מוזיקה לטינית. הייתי חושד שבאד באני משפיע אפילו על כוכב גדול כמו ברונו מארס, אבל אני מסופק. כמו כן, המון עיבודים עשירים של כלי נשיפה ומיתרים, כאמור - פופ עם נשמה.
ברונו מארס | צילום:
שברון לב, התמה האהובה עליו, מוביל את האלבום. כשמו, האלבום רומנטי מאוד, מושלם לזיכרונות מהאקס וסביר מאוד שנשמע ממנו באיזה ריקוד סלואו בחתונה כלשהי. הצד הזה מוציא את החוזקה הגדולה מכולם של ברונו, שכבר ציינו בהתחלה – הקול שמשתבח באופן מפתיע עם השנים. הוא שבור ומרקיע שחקים ומציל שירים שבביצועים אחרים לא הייתי מתרגש מהם, וכנראה מביאים את האלבום הזה להיות עדיין אירוע מרגש גם בשנת 2026. מדובר בחוויה קצרה יחסית של קצת יותר מחצי שעה, ובכל זאת זוהי חוויה נכונה ויפה. יכול להיות שכמה שירים נוספים היו גורעים ומעמיסים, כי בכל זאת, קיטש זה קיטש, לא משנה מי הזמר. טוב, אולי אם זה ברונו מארס.
אפיק שהייתי חושב שיכול לסקרן ולפתח את ברונו מבחינת היוצר הוורסטילי שבו, החוקר והאמיץ, הוא כיוון אלקטרוני יותר, כזה שמתקשר גם עם העולם של מוזיקה שחורה. דוגמה טובה היא העבודה המשותפת של דה וויקנד עם דאפט פאנק וכל ההשראה ההפקתית הענפה שלקח משנות ה־80 הלאה. ברונו נגע בזה ממש בעבר ("Moonshine" מהאלבום "Unorthodox Jukebox" שיצא ב־2012) ואולי כדאי לחזור לשם, לפתח את היקום המוזיקלי שהוא יכול להמשיך ולהרחיב, לחקור כוכבים נוספים. בכל זאת, כשמדובר באחד שיודע על מאדים דבר או שניים, ולו רק בשמו.