לא רק "דברים מוזרים": ג'ו קירי מצא דרך לבדל בין המוזיקה שלו לטלוויזיה

ג'ו קירי מוכר לרבים מסדרת הדרמה־מדע בדיוני "דברים מוזרים", שם הוא מגלם את דמותו של סטיב הרינגטון. אבל מאחורי הדמות האיקונית מסתתר אמן עם זהות מוזיקלית, עולם פנימי מורכב, ותשוקה עמוקה ליצירה. תחת השם DJO, קירי לא רק עושה מוזיקה מהצד, הוא בונה קריירה עצמאית ורצינית. קירי נולד וגדל בעיר ניוּבריפּוֹרט, מסצ'וסטס - עיירת חוף קטנה בצפון־מזרח ארצות הברית, לא רחוק מבוסטון. זהו אזור המאופיין בקהילתיות, שקט יחסי ומרחק מהמרכזים הגדולים של תעשיית הבידור. בבית שגדל בו הוא נחשף למוזיקת רוק קלאסי, אלטרנטיב, פופ של שנות ה־90 וה־2000, וגם מוזיקה ניסיונית יותר. הוא למד לנגן בגיטרה ובתופים, השתתף בלהקות בית ספר והופיע בהפקות תיאטרון מקומיות. החיבור בין משחק למוזיקה נוצר אצלו מוקדם, לא כשתי שאיפות נפרדות, אלא כשני ביטויים של אותו צורך: לספר סיפור דרך רגש וצליל. בשלב מאוחר יותר עבר ללמוד משחק בשיקגו, עיר עם סצנה מוזיקלית עשירה, ושם נפתח בפניו עולם רחב עוד יותר של אינדי, פסיכדליה ואלטרנטיב.

המוזיקה שלו היום, אחרי שנים של ניסיון, היא תוצר של ערבוב מודע בין סגנונות. ביצירה שלו אפשר לשמוע גם את הפסיכדליה המודרנית של "טיים אימפאלה" - פרויקט המוזיקה הפסיכדלית של האמן הווירטואוז האוסטרלי קווין פארקר; גם את הפופ־אלקטרוני של הלהקה האמריקאית MGMT; קצת ניו־ווייב וסינת'פופ של שנות ה־80 לצד רוק אלטרנטיבי אמריקאי ופופ עכשווי שלא מוותר על ניסיוניות. אבל יותר מסגנון כזה או אחר, ההשפעה הגדולה ביותר על קירי היא הרושם שהשאירו עליו גישתם של אמנים שלא מפחדים לטשטש גבולות, לשחק עם זהות ולבנות עולם אסתטי שלם סביב המוזיקה. אצלו זה בא לידי ביטוי בשימוש נרחב באפקטים קוליים, בקול מעובד, בלופים וביצירת אווירה שמרגישה לפעמים כמו חלום דיגיטלי.

לפני קריירת הסולו, קירי היה חבר מרכזי בלהקת הרוק השיקגואית "פוסט אנימאל". הלהקה פעלה במרחב שבין רוק פסיכדלי ואינדי, והעניקה לו ניסיון אמיתי בעבודה קבוצתית, הופעות, הקלטות וסיבובי הופעות. שם למד איך כותבים שיר, איך רעיון הופך לעיבוד, איך סאונד מתגבש ואיך קהל מגיב. כשהקריירה הטלוויזיונית שלו המריאה, הוא נאלץ לעזוב את ההרכב, אבל לקח איתו את כל הכלים.

ואז הגיעה הלידה של DJO, כשב־2019 יצא אלבום הבכורה שלו, Twenty Twenty. זהו אלבום פסיכדלי, צבעוני ומעט כאוטי במובן טוב. הוא נשמע כמו ניסוי פתוח: משחק בין סינת'ים, גיטרות, ביטים אלקטרוניים וקול שמרחף מעל הכול. הסינגל "Roddy" הפך למעין כרטיס ביקור: שיר קליט, ביזארי, עם קליפ שמחזק את תחושת הזרות והאירוניה. כבר כאן היה ברור שקירי לא מנסה להיות "כוכב פופ", אלא יוצר שמחפש שפה משלו.

ב־2022 הגיע האלבום השני והבוגר יותר, Decide, שגם קיבל גוון כהה יותר ומיקוד מהפן הרעיוני. מוזיקלית, Decide נוטה לאייטיז, ניו־ווייב וסינת'פופ, אבל נשאר אישי. זה אלבום על הצורך "להחליט", כשבעצם שום דבר לא באמת סגור. תחושת בלבול בעולם רווי מסכים, דאטה ודופמין. השיר "End of Beginning" מתוך האלבום הפך ללהיט עולמי דרך טיקטוק עד עכשיו, למרות מרחק הזמן של כמעט ארבע שנים, והוא מתאר פרידה מתקופה וממקום, חזרה לשיקגו וניסיון להבין מי אתה כשכל הזהויות זמינות בלחיצת כפתור.

אחד המהלכים החכמים של קירי הוא ההפרדה בין הדמות הציבורית שלו לשם DJO. הוא כמעט לא משתמש בתהילה הטלוויזיונית כדי לקדם את המוזיקה. השם הבדוי, העטיפות המינימליסטיות, והאסתטיקה הנקייה - כולם נועדו לאפשר למוזיקה לדבר לבד. במובן הזה, DJO הוא ניסיון מודע לברוח מטייפקאסט. בהופעות הוא מופיע עם להקה מלאה, ומשלב אלקטרוניקה עם אנרגיה רוקיסטית. הקהל מגוון: מעריצי "דברים מוזרים"; חובבי אינדי וצעירים שגילו אותו דרך סטרימינג או רשתות. לאט־לאט נבנית סביבו קהילה שלא תלויה בטלוויזיה, וזה אולי ההישג הגדול ביותר שלו כמוזיקאי. זה פרויקט של חיפוש, של ניסוי, של חוסר ודאות מודע. לא קריירת צד, אלא מרחב אמיתי של יצירה.

זה המקום

אלבום חדש ומרענן של היוצר ליעם חכמון, 27, ותיק בסצנת ההיפ–הופ הישראלית שמצא קול חדש המשלב R&B עם פופ ישראלי בצורה מחוכמת ושנונה, כלים חיים עם ביטים והרבה נשמה. בין המשתתפים: ג'ירפות, פלד ועטר מיינר. לכו תאזינו ל"בכל מקום" - בכל מקום שבו אתם שומעים את המוזיקה שלכם.