לא רק ריטה: המוזיקה האיראנית שאתם צריכים לשמוע

המהפכה האיראנית ב־1979 השפיעה כמובן גם על המוזיקה, נאסר על קולות מסוימים להישמע על אדמת המולדת. אבל אי אפשר להפסיק את מנגינת הלב, ואותם קולות המשיכו להתגלגל ברחבי העולם דרך הקלטות, הופעות וקהילות של מהגרים. ההגירה של המוזיקה היא לא רק עניין של שירים, מדובר במערכת תרבותית שלמה. השירים האיראניים מושמעים ברדיו, דרך ערוצים לווייניים, בחתונות, באירועים קהילתיים ועל הבמות הגדולות. גלי הקול הנישאים מהמדינה המתאסלמת ונפוצים ברחבי העולם מחזיקים סיפור של עם שנמצא פיזית במקום אחד, אבל רגשית הוא במקום אחר.

החיבור בין מוזיקה לגלות הוא לא מקרי. אין זה רק קול יפה או לחן שמלהיב. מדובר בקול של זהות, של זיקה לארץ שאינה בהישג יד, של געגועים שאינם שוככים עם הזמן. מוזיקה שכזו הופכת לגשר בין דורות: בין מי שזוכר את טהרן כפי שהייתה לבין מי שרק שמע עליה מסיפורים של הורים. היא גשר בין מי שחי כאן ועכשיו לבין מי שעדיין מרגיש בבית הרחק מהבית עצמו. כמה אנחנו באמת יודעים על היוצרים שמגיעים משם והיו צריכים ליצור מחוץ לבית שלהם? כנראה לא הרבה, הנה הזדמנות להכיר את המוזיקה העשירה והשורשית. נספר הפעם על המוזיקה הפרסית בגלות, במיוחד בסצנת לוס־אנג'לס. הרחק מהבית, אבל קרובה ללב.

גוגוש Googoosh

אחד השמות הבולטים והאהובים ביותר במוזיקה הפרסית - לא רק בגלות, אלא בהיסטוריה של המוזיקה האיראנית כולה. גוגוש נולדה בטהרן ב־1950 בשם פהאגה אטאשין (Faegheh Atashin) והקריירה שלה, שכוללת גם הופעה על במות, התחילה עוד כשהייתה ילדה. בשנות ה־60 וה־70 היא הייתה לא רק זמרת אלא גם שחקנית קולנוע ואייקון אופנה. סגנון הלבוש שלה והאופן שבו הופיעה השפיעו על דורות של צעירים באיראן. אחרי המהפכה של 1979 הוטלו מגבלות קשות על אמנות ובמיוחד על הופעות של נשים. במשך כ־20 שנה נאלצה גוגוש להפסיק לשיר ולהופיע. למרות השתקתם הרשמית, הקלטות של שיריה המשיכו להסתובב בסתר בקרב הדור הצעיר והפכו לסמל של תרבות "איראן אחרת", חופשית יותר, מודרנית יותר. בשנת 2000, כשהגיעה האפשרות לעזוב את איראן, היא שבה אל הבמות בארה״ב ובאירופה, והופעותיה בלוס־אנג'לס, טורונטו ולונדון מילאו אולמות בקהל מתרגש ואוהד.

השירים של גוגוש מלאי רגש ונוסטלגיה, מדברים על אהבה, געגוע לבית ועל חופש - בדיוק הנושאים שמדברים ישירות לקהל הגלות. הם מפגישים בין זיכרונות מוקדמים של חיים באיראן לבין מציאות חדשה, לא תמיד פשוטה, של חיים מעבר לים.

אבי Ebi

זמר הפופ האיראני אֶבִִּי ידוע בקולו העוצמתי ובקריירה ענפה של יותר מ־50 שנה הכוללת כ־200 סינגלים ויותר מ־30 אלבומים. הוא נולד בטהרן ב־1949 והחל את דרכו המוזיקלית בשנות ה־60 כחלק מקבוצות מוזיקליות מקומיות עם שמות כמו "Sunboys" ו"Black Cats" - השראה ברורה של (או לפחות ניסיון להיות כמו) אמריקה, שחיברו את המוזיקה האיראנית לרוק ולפופ מערבי. אבי עזב את איראן מעט לפני המהפכה לסבב הופעות בארה״ב, והחליט שלא לחזור למולדת כשהבין שאיראן כבר לא תחזור להיות כפי שהכיר אותה. כך הפך גם הוא לאחד הקולות המזוהים ביותר עם המוזיקה של הגלות.

במהלך הקריירה, שילב אבי במוזיקה שלו אלמנטים מהמוזיקה הפרסית המסורתית עם פופ מערבי וקולות לטיניים, והפך למייצג של סגנון שיכול לדבר גם למי שגדל מחוץ לאיראן. שיר כמו "Khalij-e Hamishegi-ye Fars" (המדבר על "המפרץ הפרסי לנצח") הפכו ליצירות סמליות שמזכירות את הבית ומאבקי זהות של המהגרים, וקולו העמוק והדרמטי הפך אותו לפסקול של רבים שחשים שהם "לא שם", אך עדיין מחזיקים קשר רגש עמוק למקום שממנו הגיעו.

דאריוש אגבאלי Dariush

קריירת המוזיקה של דאריוש אגבאלי החלה בכלל כאיש תקשורת, אך כבר לפני המהפכה הוא השתמש במוזיקה שלו כדי לדבר על נושאים חברתיים ופוליטיים. אחרי שעזב את איראן הוא המשיך לשלב בשיריו נושאים של זהות, היסטוריה, כאב, ותקווה - לפעמים ישירות נגד המשטר. בהמשך גם ייסד ארגונים ותנועות תמיכה דרך מוזיקה, פעיל חברתי של ממש, והפך גם הוא לאחד הקולות המזוהים ביותר עם המוזיקה של הגלות.

קו ישראל-איראן

וגם פה, בגבולות הארץ שלנו, יש ייצוג למוזיקה הפרסית: ריטה היא מהזמרות החשובות במוזיקה הישראלית, שידעה לחזור אל הילדות באלבום "השמחות שלי"; מורין נהדר שמחברת את פרס לניגונים חסידיים ומעבר להם; לירז צ'רכי שעושה חיל בעולם עם הגרוב והמסורת; ושקל (אייל דוידי), שהוריו עלו והשאירו לו סמפולים יפים שיכניס אל ההיפ־הופ הישראלי. כאן בסלט הישראלי יש מקום חשוב ליצירה הזאת, וגם בכל המקומות האחרים שאליהם היגרו ילידי פרס.