יוצר פופ מוכשר ומוזיקאי רוק-מזרחי ותיק: בין שני אלבומים שונים ונהדרים

שבועות מלאים במוזיקה חדשה בארצנו, שפע כזה שאין להתלונן עליו. ומעל כולם בלטו לאחרונה שניים מיוחדים. "ציפור כחולה" של יהונתן מרגי, ו"אי" של דודו טסה. אם הייתי מקים פסטיבל לטעמי האישי השניים האלו היו בבמה המרכזית ללא ספק, כביכול מנוגדים אבל לכבוד המדור נאחד למחשבות על מוזיקה ותהליכים.

נתחיל בדור הצעיר והבינלאומי. "ציפור כחולה" הוא בעצם אלבום ראשון מלא של מרגי, אחרי לא מעט מיני־אלבומים (EP) שהובילו שינוי בפופ הישראלי, לפחות הראשונים שבהם כמו "מה יהיה" ו"לא להיות לבד" שהכילו להיטים והציגו לנו כוכב פופ ישראלי מגובש ומוכשר מאוד, שנעזר בכותבים נוספים אבל יודע בו בזמן להביא משהו אחר ואישי. לאלבום החדש הוא הגיע כשהוא כבר עמוק בבניית הקריירה בחו"ל בסיוע חיים סבן ועם חוזה בחברת ריפבליק רקורדס שנחתם לאחרונה. אותה חברה שבין השאר החתימה שמות כמו אריאנה גרנדה, דה ויקנד, פיטר גבריאל, סטיבי וונדר ועוד. מרגי גם בזוגיות מתוקשרת וחזקה עם אנה זק, זמרת גם היא לצד משחק ודוגמנות. והוא מג'נגל על הקו בין לוס־ אנג'לס לתל־אביב.

כל אלו נוכחים מאוד באלבום, והוא חשוף מאוד בהשוואה לקודמיו. הפזמון בסינגל השני, "מסיבת פרידה": "שוב פעם מסיבת פרידה למרגי / לא היה לי מי שיספר לי / שלהגשים את החלום שלי / יכול להיות גם הסיוט שלי" מזקק איזו ספציפיות שהייתה חסרה לי מאוד ביצירה שלו, משהו שקושר את הסיפור אליו ולא מדבר רק על איזה מושא אהבה, נושא שתופס נפח ביצירה שלו. הרשמים מהרשתות של מרגי מספרים את חוויית "מסיבת הפרידה" טוב מאוד, סטורי ממטוס בדרך הלוך־חזור ושיחות וידאו רחוקות עם המשפחה ובת הזוג והכיתובים המתחלפים בין אנגלית לעברית - דיסוננס של מי שנראה שמתחיל לחיות את החלום לבין זה שנלחם מאוד חזק כדי להגשים אותו. האם הוא יגשים?

חזרה לאלבום - ההפקה מהודקת ומשנה קצת את המגע של R&B ו־Soul שמאוד הורגשו בחומרים המוקדמים, מלאים בגרוב ונשמה לצד הפקות שמתקשרות עם עולמות של היפ הופ, ובנו עולם פופ רחב יותר בארץ (הרבה מזה תודות לג'וני גולדשטיין וג'ורדי שהפיקו בזמנו). הפעם הרוק־פופ נוכח בגאון ובחדות, והפרחים מגיעים לאיתי חרובי, יובל מעיין, גיא קופלמן, בן בר ואליאור אנטווי. כולם חברים קרובים מאוד של מרגי, רובם גם עשו רילוקיישן לארה"ב וחיים בקרבה אליו, הופכים את העברית שבה הוא שר למוצר שמותאם ומודע למה שקורה במולדת - כבר משיר הפתיחה היפהפה "סתם" שנשמע כמין שילוב של "Die With A Smile" של ליידי גאגא וברונו מארס עם "Wildflower" של בילי אייליש, בלי לאבד מרכיב שמחבר את המוזיקה למקום ממנו הגיע. יש פה ממש התבגרות טקסטואלית ומוזיקלית מרשימה של מרגי, ואני צופה למרגי עוד קפיצת קריירה. האלבום הזה עוד ילווה אותנו וייטמע בתודעה של רבים שאולי ראו אותו עד כה (וחבל) לא כפרפורמר המרשים והמבצע בחסד שהוא.

קטע יפה גם הוא "אלילי", שבשמו מרפרר לאחותו הקטנה אלי מנישואים שניים של אביו פדי מרגי, ופותח פתח עדין לילד שנשאר שם, הילד שרואה טוב מאוד לאן הולך המבוגר שהפך להיות מאז אותו אודישן ל"כוכב הבא" ב־2017, ויש לו הרבה סיבות להמשיך לעוף מעלה־מעלה.

*

ועכשיו ניגש ל"אי", האלבום מבית היוצר של דודו טסה שהגיע אלינו בהפתעה בשבוע שעבר. זהו אלבום הסולו ה־12 שלו (עם "רק" תשעה נוספים, לייב־כוויתים־שיתופי פעולה). מספיילר בעדינות: מדובר ביופי רב. רב ואף עצום.

אנחנו על אי בהאזנה, אולי כמו כוונת המשורר. לא סתם משורר, כזה שמסייעים לו במלאכה אלי אליהו, עלמה זוהר ויענקלה רוטבליט (האבא החורג של עלמה, אגב!). באלבום יש 18 שירים, תוצר מרהיב של מלאכת מחשבת מרשימה, חיה ונושמת שכוללת הגשה, לחנים וכתיבה. טסה ידוע בקטעים האינסטרומנטליים, וגם כאן הוא לא מאכזב: "הטורקי" שהוא מבצע יחד עם יונתן דסקל (יוצר מוכשר שמנגן בין השאר עם ברי סחרוף ויסמין מועלם, ולא משמש כנגן פשוט), מתקשר נכון עם המציאות של האוטופיה המתבוננת והמסקרנת של טסה. כך גם הטקסט הנפלא בשיר "לאחוז ולעזוב": "רד לכביש המהיר / הכול פה שביר / אין דבר בעולם שאין לו מחיר / משהו כבר ייקח אותך". בניגוד לבהלות הקודמות ביצירה של טסה שיודעת לא מעט פחד וחרדה, מורגש פה שלום מרגש שנעשה בינו לבין עצמו, ועם כל הצדדים שבו; מזרחית וסלסולים לעומת רוק ואלקטרוניקה, כותב לעומת מלחין, נגן לעומת זמר - כל אלה מקבלים איזו מציאות שבה הם חיים יחד, מתחברים ומהדהדים עוד יותר את טסה, אחד היוצרים הפוריים והמבריקים שיש לנו בארצנו.