מה שהתחיל כהפוגה טכנית במשחק פוטבול הפך עם השנים לאחד הרגעים הטלוויזיוניים הנצפים ביותר בעולם. כשהשחקנים יורדים מהמגרש להפסקה קצרה, האולם הופך למרכז הופעות שאליו מגיעים האמנים הפופולריים ביותר. כשהם עולים לבמה הם לא רק מופיעים, אלא מנסחים מחדש את המעמד שלהם בהיסטוריה של המוזיקה והתרבות הפופולרית. בשנה שעברה היה זה קנדריק לאמאר, והוא גרף כ־133.5 מיליון צפיות בארצות הברית בלבד. לקראת הופעת המחצית הקרבה של באד באני הפורטוריקני, , ב־8 בפברואר, שווה לעצור לרגע ולבחון איך כמה הופעות איקוניות עיצבו את הפורמט הזה ומה הן מספרות על המפגש של מוזיקה וכוח, עד לזהות של אמריקה עצמה.
לא מעט הופעות גדולות התרחשו במחצית במשך השנים, אבל נתמקד בארבע ספציפיות. נתחיל ב־1993, עם מייקל ג'קסון. עד אותו רגע, הופעת המחצית הייתה לרוב עניין פונקציונלי ונועדה למלא את הזמן עם מופעי תזמורות ובידור כלליים. ג'קסון, אולי אמן הפופ הגדול אי פעם, שינה את כללי המשחק. הוא לא רק עלה לבמה - הוא עצר את הזמן. הדקות הארוכות שבהן עמד דומם מול הקהל לפני שהתחיל לשיר היו הצהרה שמדובר בהופעה שעומדת בפני עצמה, ולא מופע נלווה. עם כוראוגרפיה מדויקת, רצף להיטים ותודעה מוחלטת של המצלמה, ג'קסון הפך את המחצית למופע מוזיקלי גלובלי, כזה שמתחרה ולעיתים אף גובר על המשחק עצמו. מאותו רגע, הבינו בהנהלת הסופרבול שמדובר לא רק בספורט, אלא בפלטפורמה תרבותית מהמעלה הראשונה.
אם מייקל ג'קסון ביסס את הפורמט, פרינס, בהופעתו ב־2007, הראה עד כמה הוא יכול להיות אמנותי, רגשי ומסוכן. בגשם שוטף, עם גיטרה ביד וצללית סגולה על מסך ענק, פרינס הפך תנאי מזג אוויר קשים ליתרון דרמטי. הביצוע שלו ל־Purple Rain, כשהגשם ממשיך לרדת והשם מקבל משמעות כפולה, נחשב עד היום לאחד הרגעים המזוקקים בתולדות הופעות המחצית. זו לא הייתה תצוגת כוח טכנולוגית או אנסמבל אורחים נוצץ - אלא אמן אחד, נוכחות טוטאלית, ובחירה אמיצה לא להקטין את עצמו כדי להתאים לפורמט, אלא לכופף את הפורמט אליו.
וישנה ליידי גאגא, שב־2017 הוכיחה שאפשר להיות גם סופרסטארית וגם פרפורמרית טוטאלית שלא מסתתרת מאחורי אורחים או גימיקים. הקפיצה מהגג, המעבר החד בין בלדות לריקודים אגרסיביים והשליטה המלאה בקול, בתנועה ובמסר - כל אלה הדגישו את האבולוציה של הופעת המחצית למופע סולו עוצמתי, כזה שמבוסס על זהות ברורה ועבודה פיזית ומנטלית קיצונית. גאגא לא ניסתה לרצות את כולם - היא פשוט הייתה היא.
שנים אחר כך, ב־2022, הגיע רגע אחר לגמרי עם הופעת המחצית בהובלת ד"ר דרה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה היפ הופ, כז'אנר וכתרבות, קיבל את מרכז הבמה של הסופרבול. דרה, עם סנופ דוג, מרי ג'יי בלייג', אמינם, קנדריק לאמאר ו־50 סנט הציגו הצהרה היסטורית: המוזיקה שצמחה מהשוליים היא כעת הקאנון האמריקאי. הבחירה באמנים, בעיצוב הבמה המדמה שכונת מגורים ובשירים שלא רוככו או הותאמו לקהל, הפכה את ההופעה לרגע של תיקון תרבותי. זה לא היה רק בידור, זו הייתה הכרה.
כל הדוגמאות הללו יוצרות הקשר מרתק לקראת הופעת המחצית של באד באני. כאמן שפרץ את גבולות השפה והז'אנר, והפך את המוזיקה הלטינית למרכזית בתרבות הפופ העולמית, באד באני ניצב בפני אתגר דומה לזה של דרה – להכניס את הסגנון המוזיקלי שלו למיינסטרים. הופעת מחצית שלו עשויה להיות רגע שבו ספרדית, רגאטון וזהות לטינית הם לא משהו אקזוטי.
זוהי נקודה מעניינת בימים המתוחים כעת בארצות הברית, שבהם מתחוללת סערה בעניין אכיפת הגירה פדרלית. הממשלה דוחפת לפעולות אגרסיביות הכוללות פשיטות ומעצרים, ואילו רשויות מקומיות טוענות לפגיעה בזכויות אזרח ולעקיפת סמכויות. גל מחאות, עתירות משפטיות וקריאות לרפורמה הפכו את ICE (סוכנות אכיפת מכס והגירה) לסמל של מחלוקת פוליטית וחברתית רחבה. באחד הראיונות שלו, הסביר באד באני שהוא לא כלל הופעות בארצות הברית במסגרת סיבוב ההופעות שלו בשנה החולפת והבאה, בין השאר כי חשש ש־ICE יארוב לקהל מחוץ להופעה ויחולל בעיות, בעיקר בקרב קהל המעריצים מהקהילה הלטינית והמהגרת. הוא אמר זאת בגלוי כשציין שזו אחת הסיבות למהלך שלו - לא שנאה לארה״ב, אלא כדי להגן על קהל המעריצים שלו (אך העביר ביקורת על המדיניות בהמשך).
הופעת המחצית של הסופרבול היא מראה של אמריקה והתרבות הגלובלית, ושל השאלה מי נמצא במרכז הבמה ומי עדיין מחכה להזמנה. מעניין איך באד באני, הפורטוריקני הגאה והמוכשר, יעשה את שלו על הבמה המוקדשת לספורט המוטבע בליבה של האומה הכחולה־לבנה־אדומה, בעלת 50 הכוכבים ואינספור המחלוקות.