ציפיתי שג'ימבו ג'יי יכה בי יותר חזק בבטן

מלחמת חרבות ברזל לא באמת נגמרה, לפחות לא בזירה המוזיקלית. היא ממשיכה להדהד בתחום היצירה הזאת שוב ושוב, וככל הנראה נקבל ממנה תוצרים נוספים עוד הרבה שנים קדימה. יוצר תוכן מהזירה הזאת ובולט מעל כולם, הוא ללא ספק עומר הברון הידוע כג׳ימבו ג׳יי. עכשיו, עם אלבום חדש וחמישי במספר (אם לא נכלול שני אלבומי הופעה מכובדים ויפים) הציפייה למוצא פיו ולחרוזיו מובנת וברורה, במיוחד עם שם כמו "הכל טוב". ספוילר: לא בהכרח הכול כל כך טוב.

אבל רגע לפני האלבום החדש, נחזור לזה שקדם לו: "אה, וואו" שיצא בזמן המלחמה, והעבודה עליו התחילה לפני שפרצה. בלי לדעת ג'ימבו כתב במדויק את מה שהיה חרוט על הקיר, וניבא את מה שכולנו חווינו. האלבום הזה מהדהד חזק את המציאות הכאובה שג'ימבו בעצמו חווה מאוד חזק – הוא תושב אור הנר ששהה שעות ארוכות בממ"ד יחד עם אשתו וילדיו, וחזר לביתו בהמשך. ומעבר לסיפור והמילים המהודקות, באלבום ההוא התחדדה נקודה שתמיד הייתה קיימת אצל ג'ימבו - מנעד המשלב פופ־רוק בינות החרוזים. מי שתיבלו וחידדו את המנעד הם זאב נחמה סולן אתניקס (השראה גדולה של ג'ימבו) ואלון עדר (שאוהב את ההיפ הופ ושותף בלא מעט פרויקטים מהז'אנר בשנים האחרונות). ההשפעות של כל זה נוכחות באלבום החדש ללא ספק, והמוטיב הרוקיסטי נוכח בגאון.

ב"הכל טוב" החדש ההפקה היא הסיפור המעניין. מדובר בעבודה מרחוק של ג'ימבו עם המפיק איציק פצצתי (עומר מור), שותף ותיק שלו, שהספיק בינתיים להפיק בין השאר את רביד פלוטניק, אקו והדג נחש, וגם עבר לניו־יורק. כפי שנרשם יפה בקרדיטים: "הקלטות שירה: עומר הברון בחדר של עלמה ודני, אור הנר / הפקה, הקלטות כלים וקולות: עומר מור באולפני פצצתי, ניו־יורק". לטעמי יש פה בחירה מכוונת לספר גם דרך הקרדיטים על מין אובדן ילדות, זה מתקשר יפה עם הטקסטים שמספרים שגרה בימי מלחמה ומחוץ לה.

שיר בולט וחד במיוחד באלבום הוא "יותר מדי", שנשמע ממש כמו שיר קלאסי של להקת טיפקס ומרמז על האורחים באלבום: חיים אוליאל וקובי אוז. וכאן זו הזדמנות לדבר שוב על הקו המוזיקלי המתרחב משמעותית של ג'ימבו: האם זהו דבר טוב או רע? שאלה טובה. ניכר שהוא מרגיש בנוח מאוד בחליפה הזאת. מה גם שאחת ההשראות הראשונות בעברית לחריזה היא שבק ס', להקת היפ הופ רוק שתמיד לא ברור לחלוטין מה נוכח בה יותר. שני הז'אנרים ראויים לנוח בשלום יחד (ויכולים, בשמחה ואהבה), וג'ימבו הביא לנו אלבום ששבק היו מוציאים ביקום לא כל כך מקביל (אם היינו מזיזים איזו אבן קטנה במטריקס של יבנה בשנות ה־90). הטקסטים המהודקים מאוד כאן הם גם חוזקה אבל לעיתים גם אובדן מסוים.

במלחמה הנוכחית, ז'אנר ההיפ הופ וקרוביו הראו נוכחות ללא ספק, עם אלבומים ושירים המתעדים ברגישות ובעוצמה את החוויות, ולהלן כמה דוגמאות והמלצות מהשרוול: "הדרך לשביל הזהב" של רביד פלוטניק, "לאן" של וייב איש, "גיבורים" של עטר מיינר, "ענרכיזם" ו"מחפש אהבה" של ענר שפירא ז"ל, "הלכות מלחמה" של שחר הלל. כל אלו ועוד רבים אחרים מלאים בהרבה רגש, מה שאני לא שומע בהאזנה ראשונה ל"הכל טוב". השירים באלבום כתובים כדרכו של ג'ימבו בשנינות ובתחכום, טכניקה מרשימה ושזירת מילים נכונה - אבל אני לא מרגיש את הדברים.

אולי מוקדם מדי לחרוץ את גורלו, ואחכה למה שעשוי עוד להיפתח אחרי האזנות נוספות, אבל אני מודה שכנראה ציפיתי למשהו שיכה בי חזק בבטן. בניסוח מחודד יותר אומר שיש פה אובדן ילדות נוסף, אולי של קהל שצמא לאנרגיה אחרת, והתבגרות של ג'ימבו ג'יי שמראה ומספרת מציאות אחרת של איש משפחה שסיפר את הדברים גם בעבר, אבל לנוכח השנתיים האחרונות כנראה יש דברים שלא יחזרו אחורה. הסקרנות שלי פונה יותר אל הצעירים, החווים את המציאות מנקודת מבט רגישה ובלהט אחר, שגם כנראה יום אחד - יתבגר לו. אבל זו דרכו של עולם, הכול טוב.

ללא מילים

"העולם זה לא מספיק", זהו שם האלבום החדש של עטר מיינר - חלוץ של סאונד והגשה יוצאי דופן שפועל יותר מעשור. הוא מדבק ברגש את הקהל שמגיע פעם אחרי פעם אל הבארבי וברחבי הארץ ומחפש רוח בתוך החומר. עם אירוח של אביתר בנאי ועמיר לב לצד נופר סלמאן ואלונה שאול, וסאונד עם נוכחות בולטת ומורגשת שאי אפשר להתעלם ממנה.