הסינגל החדש של נסרין מעלה הרבה שאלות

במדור שכתבתי לפני שנה חלקתי את מחשבותיי על השיר "לא לפנות אליי" של נסרין קדרי. כתבתי אז ניתוח מעמיק יחסית על קדרי דרך השיר הכיפי שמאז הפך ללהיט ענק, שהיה חלק משינוי מרענן בקריירה שלה. עד אז הכרנו אותה בעיקר כזמרת בלדות ושירי דיכאון, ופתאום הגוון הקומי והמחויך שהגיח עשה לה נפלאות. אני עדיין עומד על כך, וחושב שכדאי שיהיו עוד כאלה בהמשך. והנה, שנה אחרי, היא הוציאה את הסינגל "דרדלה", ומעניין לבחון שוב את נקודת המבט המעניינת הזאת עליה.

ראשית, ברמה המוזיקלית, יש במהלך הזה עליית מדרגה. השיר במקצב ג'רזי קלאב, ז'אנר מוזיקלי־ריקודי שנולד (הפתעה) בניו־ג'רזי בשנות ה־2000, כהתפתחות של סאונד קודם שהגיע מבולטימור. מדובר בשירים עם קצב מהיר (כ־130-140 BPM) של ביטים מקוטעים, בסים קופצניים, וסמפולים קוליים קצרים שחוזרים בלופ אגרסיבי. המוזיקה מכוונת לתנועה ועל כן המבנה שלה כולל דרופים חדים, עצירות פתאומיות ובעיקר הזמנה לזוז באופן מדבק. על ההברקה הזאת חתומים הצוות שמאחורי השיר - דולב רם, איתי פורטוגלי, עידו בן דב, אסף נקר, נתיב בן־אילן, עומרי דהאן ואלירן אליהו. רצף שמות שאולי לא יגיד לכם הרבה, אבל מדובר בסוללת מפיקים וכותבים שאחראית לפופ הישראלי בימינו, בין השאר על אודיה, עדן חסון ועומר אדם ועד לשחר טבוך, עילי בוטנר ועידן רייכל, ועוד רבים וטובים.

המהלך השני הוא המילים. כמו "לא לפנות אליי", גם כאן השפה היומיומית משחקת תפקיד ראשי, עם בית ראשון כמו "דייט ראשון הגעת עם הלימוזין / בחור טוב כזה אחד של נימוסים / התמכרתי בדקה כמו ניקוטין / עשית חמסין לנסרין". גם כאן זה הולם אותה לחלוטין, מעמיד אותה בזירת הפופ המקומית ומונע את השקיעה למקום של דיווה וזמרת בלדות נעדרת האפשרות להיות מעבר לזה. שוב יהיו אלה שידברו על טקסט רדוד (וכנראה הרבה פחות, כי קדרי היא לא כוכבת נוער, שאמורה לשמש דוגמה) ולאן הלכה לה העברית, אבל אני חושב שבתמונה הכללית זהו כן צעד נוסף וחכם בו היא נעזרת בחוד החנית המוזיקלי הקיים כרגע במגרש המשחקים הזה, שלחלוטין יכול להוסיף לה בלי לוותר על גישה רצינית יותר בחומרים נוספים.

המהלך השלישי והחשוב פה הוא הקליפ. האחראי כאן הוא עומר אלוני, שאחראי על הקליפים של "נאדי באדי" ו"חארבו דארבו", פרסומות לתעשייה הישראלית ועוד הרבה. ב"דרדלה" הכיוון הוא וינטג'י ופופי על מלא, מרפרר באופן ברור לקליפ איקוני מהאלפיים של ביונסה (זוכרים?) וליידי גאגא לשיר המשותף שלהן "Telephone", כשהן מרפררות בבירור לסרטי טרנטינו. המחווה והתרגום שלה ל"נסרינית" לא היו רעים לטעמי, כמו שהם מסמלים תנועה שאנחנו כבר רואים במשך השנים ויש לתת עליה את הדעת: אמריקניזציה.

נראה שעוד לפני פתיחת סניף המקדונלד'ס הראשון בשנות ה־90 בארצנו, הדוד מאמריקה הראה כאן נוכחות. ברמת המוזיקה, אנחנו לגמרי כבר שם. ההפקות מהודקות, השירים קצרים יותר, פעמים רבות בנויים במידה רבה לפלייליסטים ולסטרימינג, עם פתיחה מהירה ובלי יותר מדי הקדמות. הפופ הישראלי עושה לגמרי את שיעורי הבית שבעבר לא ידעו לעשות כאן, וחוץ מיחידי סגולה די היינו בעיכוב של עשור לפחות מהסאונד העולמי. אבל האמריקניזציה היא לא רק עניין של ביט. היא נוגעת גם בתוכן. אם זה לעיתים פחות סיפורים ספציפיים, פחות אזכורים של מקום, יותר רגשות אוניברסליים: אהבה, שברון לב, העצמה, בדידות. השפה העברית עצמה משתנה - לעיתים מתיישרת למבנים של אנגלית, לפעמים מתרככת ומבלי משים לא באמת נוגעת. אפשר לעשות פופ טוב ועברי, אפילו על טהרת הטראש. הבעיה מתחילה כשהאמריקניזציה הופכת להסוואה. כשהמוזיקה מפחדת להישמע ישראלית. כשהמבטא, הכאב, החוצפה או העומס הרגשי - כל מה שמאפיין כאן חיים - נפלטים בסוף החוצה. ישראל היא מקום רועש, מתוח ועמוס סתירות. וכשהמוזיקה מנסה להישמע כאילו היא חיה במקום רגוע ומרוחק - נוצר פער שהציבור מרגיש אותו ללא ספק.

אתן לנסרין ושותפיה את הפרחים על הניסיון שלדעתי צלח לחלוטין, ובעיקר מאיר פה לשאר האנשים איך עושים את זה נכון, היטב. לא דרדלה.

שווה האזנה

שרי זק–לוי היא שם שזכרתי במשך שנים מקטעי ג'אז וקולות רקע בשירים של אחרים. כעת היא סוף–סוף בדרך לאלבום בכורה, מציבה את עצמה כקול חשוב בפינה מעניינת של המוזיקה הישראלית, האינדי–פופ. לכו תאזינו לסינגלים "מרגישה את הסוף" ו"שוב אני במשחק" שכבר יצאו, הקסם מחכה.