בתוך שצף הסדרות והסרטים איני מספיק לצפות כמעט בכלום, אבל את הסדרה "קורין אלאל: סיבוב פרידה" שיצאה לאחרונה ב־yes ידעתי שאני לא רוצה לפספס. נדרש לי קצת זמן עד שהתיישבתי מול המסך, כנראה חששתי שייגמר לי במהרה, ובסוף זה קרה. מדובר בסדרה בת שלושה פרקים בסך הכול, קצת סימבולי ליוצרת הענקית שהלכה לעולמה בדצמבר 2024, בגיל 69, והיינו רוצים שתהיה פה איתנו שנים רבות. התיישבתי בסופו של דבר לראות, וקשה היה להתנתק מהמסך ומהמסמך החשוב הזה.
הסדרה עוברת באופן מעמיק ומלא כנות (ותכף עוד על המידה הזאת) בכל פרקי חייה של אלאל, החל מהילדה שעלתה מתוניס דרך צרפת, עובר בבית עם אווירה לא קלה של אבא שעובד במוסד (יחד עם אביו של יזהר אשדות, אגב) וצלילה לעולם פנימי שקט ודומם שהוצת והתמלא בחיים כשפגשה את הגיטרה. הסדרה מתארת את הדרך שעשתה לפני הפריצה הגדולה לתודעה הישראלית המיינסטרימית שקרתה רק באלבום "אנטארקטיקה" שיצא בסוף שנות ה־80, עם הלהיטים "הטבעת נפלה", "ארץ קטנה עם שפם", "שיר לשירה" וכמובן שיר הנושא. פרקי הסדרה לא חוסכים מאיתנו את הפרטים הקטנים כמו החברות המרגשת עם יהודית רביץ, שמקבלת אור חדש והבנה יותר גדולה, והתסכול לצד ההצלחה של רביץ שרצתה שגם כולם יראו את קורין, שאיתה היא צמחה ועבדה.
"קורין אלאל: סיבוב פרידה" מלאה בלא מעט רגעים מאירים ולעיתים גם כואבים, כאלה שמדגישים ערך חשוב בהבנת האדם שהיא הייתה: אשת אמת. רגעים אלו מובאים בסדרה בקטעי עדות של האמנים שעבדה איתם: שיחת מאחורי הקלעים עם אסף אמדורסקי על מחלת הסרטן שהתמודדה איתה, חיבוק ומילים טובות משלום חנוך, הילדים שלה שמספרים עליה, הבקשה מריקי גל שתספר בשמה על חוויה אישית קשה שחוותה, ושיחה כנה על תפילה אישית עם אביתר בנאי.
וכמובן כל אותם אמנים מתארים את הכנות שלה שבאה לידי ביטוי בעבודה המקצועית, אלו אמנים שעבדו איתה במהלך השנים, בין שקיבלו ממנה לחנים או שהייתה המפיקה שלהם, והם מספרים שלא הלכה סחור־סחור, ותמיד ידעה לדייק את מי שמולה ולהוציא ממנו את המיטב. לדוגמה, באלבום הראשון והאיקוני של אביתר בנאי היא הופקדה על הפקת השירה, ומרגש לראות איך זיקקה את אותו הילד בן ה־20 וקצת לצעקה הגדולה והקרועה שהביא איתו בטקסטים, ואז לתוך השירה.
כל האמת הזאת לא תמיד אסתטית ומלוטשת כמו בסרטי דוקו אחרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, בעיקר מהעולם. בשונה ממה שראינו עד עכשיו, הכאב בסדרה על אלאל לפעמים גדול אבל מלא ביופי, דורש צפייה ממושכת ולא תמיד פשוטה, אבל היא לחלוטין מעמיקה ונוגעת. מההיבט הזה אציין את הקטעים שמלווים באיורים מתוך היומן של אלאל עצמה. קטעים אלו מזכירים לי מאוד את אלה שהיו בדוקו אחר מעולה של yes, הסרט "ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר" מלפני שנתיים, שחוט ברור ונוכח של אהבה ויצירה מקשר ביניהן ונוכח בסדרה. ניכר שיוצריה עבדו שעות נוספות בארכיון, והביאו משם המון רגעים מרגשים כדוגמת ראיונות אצל אהוד מנור בערוץ הראשון ואפילו קטע של מרגול מדברת עליה מאחורי הקלעים של הופעה משותפת. אלה מסוג הרגעים שמזכירים את עומק היריעה של היצירה הישראלית ואת הערבוב המבורך שיש לנו במקום הזה.
יצאתי עם הרבה געגועים ועוד רצון להעמיק ביצירה של אלאל, שאותה אני כבר אוהב ומכיר טוב יחסית, אבל כנראה זוהי הגדולה של יצירת דוקו טובה: לשלוח לגילוי נוסף, לספר סיפור שאולי סופר בעבר ועכשיו הוא מסופר שוב, הפעם ממקום אחר. וזהו גם שער מרתק לדור צעיר יותר שאולי פחות הכיר וידע על פועלה, וכנראה נתקל בשירים שהלחינה, ביצעה או הפיקה ולא ידע לחבר בין הדברים. חלק לא מועט מהדוקו כולל שיחות אותנטיות ומלאות חיים עם קורין בכבודה ובעצמה, שאומנם הצטמקה ואותות מחלתה נראו בה, אך חייכה את החיוך הגדול ומלא החום שלה, שגרם לי להתגעגע ליוצרת שכבר חסרה פה מאוד.
כולי תקווה שנראה עוד מסמכים חשובים כאלה, נקווה שעוד בחייהם של האמנים והאמניות.
מילים מן המקורות
ואם כבר, אז המלצה חמה על אלבום של אלאל: "שפת אימי" שיצא בשנת 1990. אלבום שמבוסס ברובו על תרגומים לעברית של שירים צרפתיים, חלקם קלאסיקות מוכרות כמו "La Vie en rose" של אדית פיאף. העברית של אלאל, ששפת אימה הייתה צרפתית, נשמעה לעיתים זרה במכוון. מוזיקלית, האלבום נשען על עיבודים עדינים יחסית למה שאפיין אותה עד לאותה נקודה.