סיפורו הבלתי נשכח של לאבי סיפרה

יש מוזיקאים שסיפור ההצלחה שלהם הוא מיידי, במיוחד בימינו, בהשפעת הרשת וחיי האינסטנט. וישנם כאלה שהזמן צריך להתנצל בפניהם, כמו לאבי סיפרה - שם שלא בהכרח קופץ לראש, ודאי שלא בישראל וגם לא ממש בעולם.

זהו סיפור של יוצר שלא רדף אחרי להיטים ולא התיישר לפי חוקי התעשייה, אלא פשוט כתב שירים. לא תמיד יודעים איך לתייג את שיריו - אבל ברגע שהם מוצאים אותך, קשה לשכוח אותם, כמו שקרה לי בשבועות האחרונים.

קלאודיוס אפולבי "לאבי" סיפרה נולד בלונדון ב־1945, לאב ניגרי ולאם ג'מייקנית. כבר בהולדתו התרחש ערבוב תרבויות, וכך יחל סיפור של שורשים, תנועה וחיפוש. לאבי הילד גדל על מוזיקה קלאסית, למד פסנתר וכינור, אך נשאב גם לפולק, לסול ולג'אז. כשהחל ליצור בסוף שנות השישים, היה ברור שהוא אינו מנסה להישמע כמו אף אחד אחר. הוא לא שר כדי להרשים - הוא שר כדי לומר אמת. אלבום הבכורה שלו מ־1970 (הקרוי בפשטות, "לאבי סיפרה") הציג למאזינים אמן אינטימי וכמעט ביישן. קול רך, פסנתר מינימליסטי וטקסטים שעוסקים בבדידות, קשרים, זהות ואמונה בעצמי. לא היו בו פזמונים מתפרצים או הצהרות גדולות - אלא הקשבה. זו הייתה מוזיקה שדורשת תשומת לב, ומטבע הדברים, היא לא תמיד קיבלה אותה.

בשנות השבעים הוא המשיך לשחרר אלבומים, והם זכו להערכה שקטה אך לא להצלחה מסחרית. סיפרה כתב על אהבה שאינה כוחנית, על חירות פנימית, על פגיעוּת גברית - נושאים שלא הסתדרו עם הדימוי המצ'ואיסטי והמסחרי של התקופה. גם בישראל היו באותן שנים חלוצים שהחלו להציג בשיריהם מודל אחר של גבריות וכתיבה אישית - לדוגמה, "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך ו"גבר הולך לאיבוד" של שלמה ארצי מ־1978 - לא עניין של מה בכך במדינה שבה הכתיבו את הטון הלהקות הצבאיות (כשגם חנוך וגם ארצי שירתו בהן) ושירי ארץ ישראל. לפחות בעניין הזה לא איחרנו - כאמור, גם מעבר לים לא הייתה יותר מדי "גבריות" ביצירה.

צריך לומר ביושר: לאבי סיפרה שילם מחיר. הוא היה גבר שחור, הומוסקסואל מוצהר ואמן שלא הסכים לעגל פינות. בשנות השבעים והשמונים, התעשייה התקשתה להכיל את זה. הוא לא רצה להסתיר את מי שהוא, ולא לעדן מסרים כדי שישדרו אותו ברדיו. וכשאתה לא מתאים לתבנית - התבנית מוותרת עליך. מאמצע שנות השמונים הוא כמעט נעלם מהמוזיקה - פחות הופעות, פחות הקלטות, פחות נוכחות. נדמה היה שקולו, שהיה עדין מדי לעולם רועש, נבלע. אבל מוזיקה אמיתית, לא נעלמת - היא מחכה לרגע הנכון.

הרגע הזה הגיע עשרות שנים אחר כך, ממקום מפתיע: ההיפ הופ. דרך אחד מהמוטיבים הידועים של הז'אנר - כלי הסימפול (דגימה מוזיקלית) מהשיר "I Got The" של סיפרה מאמצע שנות השבעים בשיר "My Name Is" של אמינם משנת 1999. גם קניה ווסט סימפל שיר נוסף של סיפרה מאותן שנים, "My Song", בשיר "I Wonder" באלבומו השלישי המצליח "Graduation". אלה ונוספים הובילו צעירים שמעולם לא שמעו את שמו של סיפרה לחקר מפתיע על אודותיו. בריאיון מלפני כמה שנים הוא סיפר שהיה מופתע מהפניות, ולא נאות באופן אוטומטי לאשר את הסימפולים (בעיקר בגלל השפה הגסה).

ברבות השנים המשיכו שירים נוספים שלו לצוף מחדש. ובהם השיר החשוב: "Something Inside So Strong" - שיר מחאה שסיפרה כתב בעקבות צפייה בדיווחים על האפרטהייד בדרום אפריקה. בלי זעם מוחצן, בלי סיסמאות, רק אמירה שקטה ועיקשת: יש בזהות שלי משהו חזק יותר מכל ניסיון לדיכוי.

ההשפעה של לאבי סיפרה על המוזיקה העכשווית לא תמיד גלויה, אבל היא עמוקה. אפשר לשמוע אותה אצל אמנים שמעדיפים אמת על רעש; פרנק אושן, סולאנג', מייקל קיוואנוקה, וגם יוצרים עצמאיים שמבינים ששיר יכול להיות מרחב של מחשבה, לא רק מוצר. הוא פתח דלת לגבריות רכה, לכנות רגשית, לאומץ ואפשרות להיות פגיע. והסיפור הזה של לאבי סיפרה הוא גם סיפור על זמן. על כך שהעולם לא תמיד מוכן למוזיקה כשהיא נוצרת, אבל לפעמים - כשהעולם משתנה - היא פתאום מוצאת בית.

שיר, מסך, דמעה

הרגע שבו שיר פוגש בדיוק את המסך הוא תענוג גדול. רגע כזה הוא הביצוע של נונו ל"כחול וירוק" של עמיר לב (המלווה בקולו) בשילוב קטעים מהסדרה המעולה "מקום שמח" של נועה קולר, ששודרה בעת האחרונה בכאן 11. השילוב של אחד הטקסטים היפים במוזיקה הישראלית עם הקשר הסבוך של האם והבת בסדרה (קולר ותיקי דיין האדירה) - קורע לב ומרהיב. ביוטיוב הקרוב לביתכם