מכר שפגשתי בדרך לירושלים לפני כשבועיים שאל לאן פניי מועדות הערב; אצטדיון טדי או בנייני האומה? ללא ספק, התלבטות. אך באותו הערב שמתי את פניי למופע "צמאה", זאת השנה השביעית ברצף - והפעם כמוזמן ומסקר.
למי שבמקרה לא מכיר, הנה תקציר לחוויה שקשה להעביר במילים. מאמצע העשור הקודם יצאו אלבומי ניגוני חב״ד בביצוע סוללת אמנים מוכרים כמו ישי ריבו, אביתר בנאי, אברהם פריד, ברי סחרוף, רמי קלינשטיין, אהוד בנאי ועוד. במקביל התקיימו מופעים לגברים ולנשים (בנפרד) בשבוע הסובב את י"ט כסלו, חג הגאולה החסידי (יום שחרורו ממאסר של האדמו"ר הזקן, הראשון בשושלת חב"ד), יחד עם מופעים נוספים לנוער ויריד ספרים עצום שמתרחש גם במקום. בקיצור - חגיגה חסידית.
השנה המאורע מקבל תוקף נוסף, ומיד בפתיחת המופע התחברה לי הנקודה: הוקרנו שם קטעי וידאו של עומר שם־טוב ואלי שרעבי (לצד עוד פדויי שבי), המספרים על חוויות לא נתפסות ומלאות אמונה בגיא צלמוות. הניגון הראשון בערב היה "צמאה לך נפשי" בליווי ארט של אדמה יבשה, בביצוע עקיבא, מוטי שטיינמץ, בניה ברבי ואברהם פריד.
מה שתמיד ייחד את ״צמאה״ הוא הרמה המוזיקלית הגבוהה, המעטפת הוויזואלית המרהיבה, והרכב נגנים גדול בניצוחו של נאור כרמי, המפיק המוביל של אלבומי "צמאה" במהלך השנים ושל המופע. כרמי הוא מפיק, מעבד ונגן קונטרבס, ששירת בלהקה צבאית ובהמשך למד באקדמיה למוזיקה ולמחול וניגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה. בהמשך הדרך עבד עם מאיר אריאל, מה שכנראה גם זרע איזה ניצוץ שהוביל לחזרה בתשובה.
ב"צמאה" כרמי לוקח ניגונים עתיקים, מפרק אותם ומרכיב מחדש, עוטף אותם בעיבודים מפתיעים שיודעים לשמור על המסורת לצד נגיעה חדשה רעננה, ומוכיח שהניגון החסידי אינו נוסטלגיה, אלא אמנות חיה, בוערת ורלוונטית.
המבצע האולטימטיבי והגדול הוא ללא ספק אברהם פריד. מייקל ג'קסון החסידי. הביצועים שלו במהלך הערב מוכיחים עד כמה הוא עוגן חשוב בהופעות במהלך השנים, כוכב של מוזיקה יהודית. עקיבא גם נתן את שלו, ושוב חזר האפקט של חרבות ברזל כשהוא הקדיש את ניגון הצמח צדק (השתטחות) לזכרם של נופלים בקרבות למען קידוש השם.
אציין גם לשבח את בניה ברבי, החיזוק החדש לשנה הזאת, שהתגלה באור נוסף ב״היגלה נא״ וב״שאו שערים״ ונוספים. דווקא ישי ריבו, שמחזיק ברפרטואר מרשים של שירים באלבומי "צמאה" לאורך השנים, הגיח להתארח רק בביצוע אחד.
רבים מחפשים קונצנזוסים במציאות הישראלית והיהודית הנוכחית, ואני ממשיך לחפש אותם במוזיקה. שיתופי פעולה הפכו לעניין שבשגרה בעשורים שעברו בסצנה המקומית. כעת יותר ויותר אמנים ואמניות לא מפחדים לספר על החיבור שלהם לשורשים, ובלי הצורך להגדיר במדויק את השיוך.
בערוצי הטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות דיווחו לא מעט בזמן האחרון על ההתעוררות הרוחנית של הדור הזה. בחלק מהכתבות ניסו כנראה קצת להפחיד ולחפש את העוקץ, ללא הצלחה של ממש. הסיבה היא בעיקר כי יש כאן חיבור אותנטי. השורש הזה הוא של כולנו, כל אחד והחיבור שלו.
תנועה כמו של "צמאה" היא דבר חשוב במציאות הזאת. אני מקווה שהחיבור עם אמנים שלאו דווקא מגיעים מבית דתי ימשיך ויעמיק אפילו מעבר לז'אנר האמוני החופשי; שיגיע לכולם, יפגוש אותם במקומם, ירווה את הצמא ויביא גאולה.
*היופי מתוך הכלום
"אין כבר כלום" הוא האלבום השלישי של רועי חרמון, מוזיקאי ויוצר שפועל לא מעט שנים בהמון אפיקים, ובהם ההרכבים "ארמון" ו–TIGRIS, וחבר גם בלהקה של אביתר בנאי. האלבום מלא רגש ויופי המתבטאים בכל היבט, מהטקסטים הייחודיים והשירה ועד אחרון הכלים. מומלץ בחום.