לאחרונה התבשרנו על המועמדים לפרסי הגראמי - הטקס המקביל לאוסקר בעולם המוזיקה. בתוך בליל השמות היה לי קשה למצוא "אמנים", כאלה שהביאו אמנות רחבה ויפה אל הבמה. זהו תהליך טבעי, ירידת הדורות, ה־AI ועוד תירוצים, וזה בסדר. בלי לבטל את הפופ ובלי להוריד משאר המועמדים הראויים והמשמחים בתוך המוסד המוזר שהוא הגראמי (נרחיב במדור אחר), נעסוק הפעם באמנית שיודעת לערבב ולהביא עולם רחב ומלא. פופ לצד קודש. ולא, זאת לא אודיה אלא רוסליה.
רוסליה וילה טובייה, בת קטלוניה, התחילה בכלל כזמרת עם שורשים עמוקים בפלמנקו. היא למדה אותו בצורה מסורתית, ישבה מול מורים קלאסיים, ספגה את טכניקת השירה, את הנשימות, את כל מה שהופך את הפלמנקו לאחד הסגנונות הכי רגשיים והכי אינטנסיביים שיש. אבל מרגע שיצאה לעולם, היה ברור שהיא לא מתכוונת להישאר בתוך זה. היא משכה את הפלמנקו לכיוון פופ, היפ־הופ, אלקטרוניקה, ניסיונות אמנותיים וכל מה שאפשר לפרוץ איתו קירות.
האלבום שהפך אותה בינלאומית, "Motomami", היה כאוס מתוק: אישיות מפוצלת, פופ מודרני, שברים של רגאטון, קולות מעוותים, טקסטים פרובוקטיביים, רגעים מזיזים ומרגשים בתוך טירוף טכנולוגי. אבל עכשיו, דווקא אחרי כל זה - מהלך שבאמת מעט אמניות היו מעיזות לעשות - היא בחרה ללכת אחורה בזמן, למבנה עתיק: מוזיקה שמדברת כמו יצירה קלאסית, שמבקשת מהמאזין לעצור ולהקשיב.
"LUX" החדש (והרביעי במספר שלה) הוא לא אלבום “רגיל", לא רצף סינגלים ולא משהו שמתנגן ברקע בזמן שאתה מדפדף בטלפון. זו יצירה שאפתנית, מחושבת ומטורפת בהיקף שלה: ארבע תנועות מוזיקליות כמו ביצירה סימפונית, שירים בעשרות שפות, שיתופי פעולה עם אמנים שמגיעים מכל קצוות המפה - ממוזיקאים קלאסיים ועד יוצרים אוונגרדיים. האלבום כולו הוקלט עם התזמורת הסימפונית של לונדון. פופ? כן. אבל כזה שעטוף בחליפה תזמורתית שלא שומעים לעיתים קרובות - ודאי לא אצל אמנית שעד לא מזמן הוציאה טראקים שבנויים על ביטים חדים וסימפולים.
רוסליה עושה כאן ניסיון כמעט ספרותי: היא חוקרת קדושה נשית, טרנספורמציה רוחנית, זהות, כוח פנימי, מערכות יחסים, התעלות והתרסקות. אבל לא בטקסטים “דתיים", אלא בגוף חי, דרך הקול שלה, דרך כלים חיים, דרך העומס של התזמורת והאינטימיות של עדויות אישיות. אחד ההיבטים הכי מדוברים סביב האלבום הוא השימוש בשפות - לא כשעשוע, אלא כחלק מהמנגנון. רוסליה שרה פה ביותר מ־13 שפות שונות, ובהן: ספרדית, פורטוגזית, יפנית, מנדרינית, ערבית, עברית (ונשמעת איתה קצת כמו AI, אבל המאמץ מוערך). אני מאמין לחלוטין שגם לא מדובר בטריק, זו לחלוטין אמירה. אם ב"Motomami" היה פיצוץ של “מי אני", "LUX" הוא חיפוש של “מה אני באמת מחפשת" - והמסע הזה אינו בוחל מבחינתה בגבולות של לאום או של מסורת אחת. היא שואלת שאלות דרך תרבויות, מביטה בקדושות נשיות או בדמויות שסביבה במיתולוגיות שונות ומתרגמת את המבט הזה לתוך פופ תזמורתי שדורש ריכוז. לא “כבד" אלא עשיר. ומלא כנות.
העומק הוא לא פוזה אמנותית - הוא אמת מוזיקלית. כשאתה שומע את התזמורת נכנסת מתחת לקול שלה, כשהיא כמעט לוחשת במקום לצעוק, כשהמבנה של השיר מתפרק מהתבנית של פופ לשלבים, תנועות, רגעים — אתה מבין שזה האלבום שבו היא מסירה שכבות ומראה מהיכן היא נולדה אמנותית: לא מאולפן, אלא מתשוקה למוזיקה כתופעה רגשית, רוחנית, פיזית. מעבר לכל זה, "LUX" הוא גם שער מצוין להכיר את רוסליה כי הוא מכיל בתוכו את כל מה שהופך אותה לאמנית מעניינת: הקול גמיש, מלא הבעה, מרגש מאוד ולא מפחד מכיעור או מיופי מוחלט. הזהות המוזיקלית היא ערבוב שלא מציית לשום חוק. העיסוק והעניין ברוח הוא לא דת במובן הצר, אלא עיסוק במשמעות, והכוח הנשי הוא כחומר גלם אמיתי. הפופ שלה נשמע כיצירת אמנות. החוויה דומה ליציאה מהופעה קלאסית או מתערוכה. לא תצא עם “להיט חדש בראש", אלא בתחושה ממוקדת שהאמנות יכולה להיות יותר ממה שחשבנו, שהפופ יכול להישמע אחרת, ושאמנית צעירה יכולה לקחת סיכון כל כך גדול, ולהצטייר כמי שנמצאת בזמן הכי מעניין שלה. ויש פה ללא ספק גם הרבה חדוות יצירה ילדית שניכרת ביתר שאת. "LUX" הוא יופי גדול: אלבום שמתאים לאנשים שמעריכים אמנות, לאנשים שמעריכים פופ, וגם לאנשים שאולי בכלל לא שמעו על רוסליה - ועדיין יכולים להיכנס דרכו לעולם שלה בלי צורך להכין שיעורי בית.