לילי אלן היא מהראשונות שהוכיחו שפופ יכול להיות חכם

שבע שנים אחרי האלבום האחרון שלה, לילי אלן חוזרת ובגדול. “West End Girl” אלבומה החמישי, הוא לא עוד סיבוב פופ מתוק (כמו שהיא נתפסה במהלך השנים, ולא בצדק) אלא יצירה בוגרת, חריפה ומלאת תעוזה שנוגעת בעומקם של החיים הבוגרים: גירושים, פרידה, הורות, אהבה עצמית, וכל מה שביניהם. אלן אולי התחילה בשנות האלפיים כ“ילדה החצופה של מיי־ספייס", אך כעת היא כבר אישה בוגרת עם תובנות, הומור ומבט מפוכח על החיים.

האלבום יצא באוקטובר 2025, והוקלט בלוס אנג׳לס במהירות מפתיעה של שבועיים בלבד, במין התקף השראה. “זה היה חייב לצאת", סיפרה אלן, ״חלק מזה אמיתי, חלק דמיון, אבל הכול כן".

ואכן, “West End Girl” נחווה כמו מסמך רגשי חי. מי שמחפש הקשרים ביוגרפיים לא צריך להתאמץ: רוב המבקרים רואים באלבום החדש פירוק גלוי של נישואיה לשחקן דייויד הארבור (Stranger Things). היא אומנם לא מזכירה את שמו במפורש, אבל קשה לפספס את הדימויים הבוטים ואת הטון הפגוע־אך־משועשע. יחד עם לא מעט תיאורים בוטים היא מתארת בית עם ריח של בושם זר, ואישה שמבינה לאט־לאט שכל מה שהאמינה בו מתפרק. ובכל זאת, הטקסטים שלה לא מבקשים רחמים – הם כמו כתב אישום עם קריצה, שירה שמגיעה מהבטן אבל נכתבת בעט של סופרת.

אחת היכולות הנדירות של אלן מתחילת דרכה היא לחבר בין מילים חותכות למוזיקה קלילה. גם כשהיא מדברת על בגידה או חרדה, היא עושה את זה עם פופ מבעבע, ביטים חייכניים והפקה שמגרדת את האוזן בנעימות. במובן הזה, היא ממשיכה מסורת בריטית מובהקת – לכתוב על כאב דרך ריקוד. בדיוק כמו שהביטלס שרו “!Help” עם חיוך, כך גם אלן מספרת על שברון לב לצלילי סינתים צבעוניים. מין איזון חדש בין צליל אורבני עדכני לבין משהו נוסטלגי, כמעט רטרו. יש כאן השפעות של גרוב בריטי, גראז', דאנסהול, וגם נגיעות של סינת'־פופ מוקדם. התוצאה היא אלבום שמצליח להיות גם עכשווי וגם קלאסי, כזה שאפשר לשמוע באוטו וגם בחדר לבד בלילה. אם באלבום הקודם עסקה אלן בעיקר בביקורת עצמית ובהורות, כאן היא מפנה את המבט כלפי חוץ - אל מי שפגע בה, ואל הדרך שבה החברה מתבוננת באישה אחרי גירושים. יש בשירים שלה הרבה כעס, אבל גם הרבה מודעות. היא לא מציגה את עצמה כקורבן, אלא כאישה שלמדה את המחיר של אהבה לא נכונה - ויודעת לגבות חזרה את הריבית.

זוהי חזרה ובגדול של אחד מהקולות הנשיים המשפיעים ביותר בפופ הבריטי (ומעבר לו) של העשור האחרון. כשמקשיבים טוב לדור שאחריה, מבינים עד כמה השפיעה על הפופ המודרני. בלי הרוח הצינית־חמודה שלה, כנראה לא היינו מקבלים את בילי אייליש עם הווייב האפל־אירוני, את אוליביה רודריגו עם מכתבים לאקסים או את צ’ארלי XCX עם הפופ שמתפקע מהומור עצמי. אלן הייתה מהראשונות שהוכיחו שאפשר להיות גם שובבה וגם חכמה, גם פופית וגם ביקורתית — בלי לבקש רשות מאף אחד. היא שברה את ההפרדה בין “כוכבת פופ" ל"יוצרת אישית", והכניסה ללב המיינסטרים מילים שעד אז נחשבו "קטנות מדי" או “יומיומיות מדי". בעצם, היא סללה את הדרך לשפה החדשה של הפופ: פחות פוזה, יותר מודעות.

"West End Girl" חוזר לכל אלה ומזכיר לנו למה היא עדיין דמות חשובה: היא לא מפחדת להגיד אמת, גם כשהיא לא מחמיאה.

זה אלבום על אומץ. לא אומץ לכתוב על גבר שפגע בך, אלא אומץ להסתכל במראה ולצחוק. אלן מזכירה כאן שהחיים עצמם הם מין תקליט מתחלף - צד אחד מלא כאב, צד שני ריקוד, ושניהם שייכים לך. בסוף “West End Girl" היא שרה: “I’m still here just with better shoes". זה אולי המשפט שמסכם הכול - אישה שנשברה, תפרה את עצמה מחדש ויוצאת לרחוב בעקבים חדשים. ואיזו הליכה מרשימה ומסע מלא אומץ יש לנו כאן.

הרוח נושבת

אלבום ייחודי נוסף יצא לאחרונה, והוא של נועם ענבר - סולן הבילויים לשעבר (בתקווה לאיחוד מתישהו) והשני במספר שלו, "איה רוחי" עם שיר הנושא המתרגם את השיר "Where Is My Mind" של הפיקסיז ועוד פלאות מוזיקליים יחד עם קולו המובחן והייחודי של ענבר.