דיאנג'לו: האיש שהחזיר את הנשמה לעולם

מייקל יוג'ין ארצ'ר, או בשמו המוכר, דיאנג'לו, הוא מהמוזיקאים הבודדים שאפשר לומר עליהם שהמציאו סגנון. קול שחור, עמוק ואפוף עשן, שמשלב לחישה וצעקה, וכששומעים אותו מבינים היטב למה קוראים לסגנון הזה Soul - נשמה.

דיאנג׳לו נולד בריצ'מונד שבווירג'יניה, וגדל בבית שנשם את הכנסייה; אביו היה כומר, אימו ניגנה ושרה גוספל. מייקל הקטן נגע לראשונה בפסנתר בגיל שלוש, לא ידע אז שהוא זה שיגדיר מחדש את הצליל השחור של דור שלם. כשבגר, ספג קצת ג'יימס בראון (אבי הפאנק וההשראה אולי הגדולה ביותר שלו), קצת מרווין גיי, הרבה היפ הופ בדור הזהב של שנות ה־90 - ויצר מכל זה משהו חדש לגמרי.

ב־1995 הוא פרץ עם האלבום "Brown Sugar" והעולם לא ידע איך לעכל אותו. לא היו בו הפופיות הנקייה של MTV ששלטה באותה העת, לא השופוני של הראפ. זה היה משהו אחר - חם, איטי, נוטף גרוב ונשמה. השירים “Brown Sugar" ו־“Lady" נשמעו כאילו נוצרו בשנות ה־70 ויחד עם זאת - באותו הבוקר. דיאנג'לו היה בן 21, אבל שר כמו מי שכבר ראה דבר או שניים. האלבום הזה סימן את תחילתו של זרם חדש במוזיקה האמריקאית - הניאו־סול, תנועה שדיברה אחרת: פחות מחשבים ויותר לב. אמנים כמו אריקה באדו ומקסוול הצטרפו לדיאנג'לו שהיה הפנים של התנועה, עם קול מרטיט, פסנתר רך, והרבה כריזמה שעוד הגיעה בסיבוב בעוד אופנים, גם קצת פחות נעימים.

ואז הגיעה שנת 2000 ו־"Voodoo"; אלבום שני, שהפך למיתולוגיה עוד לפני שיצא. זה היה אלבום שכולו ריח של אולפן, זיעה, נגיעה בבאסים ובנשמה.

“Untitled How Does It Feel" היה השיר ששינה הכול. לא רק בגלל הקול, אלא בגלל הקליפ שבו נראה דיאנג'לו כמעט ללא לבוש, והוא שר כאילו אין עוד אדם בעולם. הקליפ הזה הפך אותו בזמן קצר לסמל מין, ויחד עם זאת לנטל. הוא סיפר שנים אחר כך: “הרגשתי שאיבדתי שליטה. הם ראו את הגוף שלי, לא את המוזיקה שלי".

אחרי ההצלחה המטורפת הוא נעלם. לא ראיונות, לא אלבומים, לא הופעות. מאחורי הקלעים הוא התמודד עם התמכרות, דיכאון ושבר נפשי של אמן שקרס תחת הציפיות. עולם המוזיקה התקדם – ניאו־סול הפך לזרם משפיע, היפ־הופ הפך למיינסטרים – אבל השורש, המגע האנושי, החום – נעלמו יחד איתו. ואז, אחרי 14 שנות שתיקה, הוא חזר. האלבום "Black Messiah", שיצא בדצמבר 2014, לא היה קאמבק נוצץ – זו הייתה התעוררות רוחנית. אלבום מחוספס, פוליטי, אמיץ. הוא יצא בדיוק כשאמריקה סערה בעקבות מותו של מייקל בראון וגל מחאות "Black Lives Matters". דיאנג'לו חזר כמו נביא עם מסר חזק: מוזיקה צריכה לדבר על החיים עצמם. בשירים כמו “The Charade" ו־“Till It’s Done" הוא שר על אלימות, על פחד, על אהבה ועל הצורך להישאר אנושי בעולם מתכתי. זה היה גם האלבום שבו הוא נשמע שלם. פחות אייקון, יותר אדם. הקול אולי צרוד יותר, אבל החום חזר. הוא לא ניסה להוכיח דבר – רק להיות. וזה עבד. המבקרים היללו, מעריצים בכו, ואמנים צעירים הודו שהם לא היו עושים מוזיקה בלעדיו. שמות כמו פרנק אושן, אנדרסון פאק, סולאנג', H.E.R – כולם בני דור שניזון מהאדמה שחרש וצעדו על הגשר שבנה בין הכנסייה למועדון, בין תפילה לביט, בין מרווין גיי לקנדריק לאמאר. הוא הזכיר שהמוזיקה השחורה היא לא רק בידור – היא סיפור הישרדות. היא שורש. לפני קצת יותר משבועיים, כשהעולם קיבל את הבשורה על מותו בגיל 51 לאחר מאבק ממושך בסרטן הלבלב, משפחתו פרסמה הודעה פשוטה: “הכוכב הבוהק של משפחתנו כיבה את אורו בעולם הזה". בתוך שעות ספורות, אמנים מכל רחבי העולם העלו סרטונים שלו, קטעים ישנים מהופעות והרבה מילות תודה.

מותו של דיאנג'לו הוא סופה של תקופה, ותזכורת לאדם שהיה זמר מצוין, שחי את המוזיקה כמו מדינה פנימית. כשהוא ניגן – הזמן עצר. כשהוא שר – העולם נרגע. המוות שלו הזכיר שמוזיקה יכולה לרפא וגם לשבור, ושבין שניהם יש חוט דק של אמת. דיאנג'לו היה נביא, הוא לא רק שר כדי למכור, אלא כדי להבין את עצמו. ובמובן הזה – הוא לא מת באמת. בכל פעם ששומעים את קולו, בכל פעם שבס מתגלגל לאט מדי והשירה חודרת עמוק מדי, משהו ממנו חוזר אל החיים. הוא החזיר את הנשמה לעולם – ואולי, כמו שקורה עם כל קדושי הסול, הוא פשוט היה יותר מדי בשביל העולם הזה.

בנקיק נסתר בין צוקים

"אילה" - האלבום החדש והיפהפה של אפרת בן–צור הוא החמישי במספר, אחרי שש שנים מצאת קודמו. הקול התיאטרלי והגדול מהחיים שלה מקבל מעטפת כה הולמת ומרגשת, מכניס את המאזין לחוויה אחרת מהמוזיקה הסובבת אותנו ביום–יום. מומלץ לשהייה.