יותר מפריצת דרך: אוליביה דין לא מנסה לייצר להיטים לטיקטוק

כשאוליביה דין פרצה לתודעה ב־2023 עם האלבום הראשון שלה "Messy", היא הוצגה בעיתונות כקול החדש של הניאו־סול הבריטי: זמרת צעירה עם קול חם, הרמוניות רכות ושירים שמדברים בשפה אינטימית ויומיומית. האלבום ההוא זכה להצלחה נאה למדי - גם ביקורות מפרגנות וגם קהל שקלט את האמת הפשוטה והכנה שלה. במחוזותינו היא עדיין אוצר חבוי, וכעת עם האלבום החדש "The Art of Loving" שיצא בסוף ספטמבר, הגיע הזמן לחלוק ולספר עליה.

אוליביה (לורין) דין נולדה ב־1999 בלונדון להורים ממוצא ג’מייקני ואנגלי, כשחיבור בין תרבויות הוא עניין שילווה אותה גם בהמשך - סול, R&B, פופ ואינדי. כבר כילדה היא נמשכה למוזיקה, למדה לנגן ולשיר, ובתיכון הצטרפה ל־BRIT School - מוסד שיצאו ממנו גם אדל, איימי ויינהאוס (שהשפעתה ניכרת על דין) ואמנים גדולים אחרים. שם היא ליטשה את כישוריה ככותבת וזמרת, והחלה להופיע ולהקליט קטעים ראשונים. היא הוחתמה בחברת תקליטים כבר בגיל 18, הקליטה מיני־אלבומים שזכו להשמעות ב־BBC וקיבלה הכרה מסוימת בממלכה המאוחדת, אבל "Messy" היה הצעד שהביא אותה סופית לארה"ב ומעבר לה.

בהאזנה ראשונה לאלבום החדש מגלים שאוליביה לא הסתפקה במתכון הבטוח. אומנם עדיין יש כאן את השפה המוכרת שלה - שירים איטיים, קול שנשען על ניואנסים יותר מאשר על פיצוצים - אבל ההפקה שואבת ממקורות מגוונים. לצד ביטים חמים ומעט ג’אזיים, נכנסים כלי קשת, חלילים, תזמורים שמחזירים את המאזין לרוק רך של שנות ה־70 ואפילו רמזים לאלקטרוניקה עדינה. הנושא המרכזי של האלבום הוא גם הנושא המושר ביותר אי פעם: אהבה. גם בתוך העולם הזה היא מחדשת, לא מתמקדת באהבה רומנטית בלבד. היא שרה על אהבה עצמית, על אהבה ככוח שמניע מערכות יחסים, על הצורך להיות “נחמדים זה לזה" גם בתוך קשר יציב.

השיר (והסינגל הראשון מהאלבום) Nice To Each Other הוא דוגמה טובה - טקסט יומיומי כמעט, אבל כזה שמבין עד כמה הדברים הקטנים הם מה שבונה או מפרק מערכת יחסים. במקום דרמות גדולות, היא מתמקדת במחוות קטנות. זה סוג של מניפסט שלה: מוזיקה שמדברת בשפה פשוטה, אבל לא שטוחה. בשיר “Man I Need" (שזכה גם כמו הסינגל הראשון להצלחה מרשימה בסטרימינג) היא חוקרת את הדימוי של בן הזוג האידיאלי – בין פנטזיה למציאות, בין רצון לעצמאות. וב־“Lady Lady" היא משרטטת דיוקן של אישה חזקה, אולי גם שיקוף עצמי, אולי אפילו אמירה פמיניסטית, כשהיא בוחרת לעמוד במרכז הבמה כקול נשי מלא ביטחון.

מה שאותי תפס בדין זה שהיא אף פעם לא הייתה זמרת של "בום". הקול שלה לא נועד למניירות קוליות, אלא להבעות קטנות. "The Art of Loving" מחדד את זה עוד יותר: היא יודעת להשאיר במוזיקה חללים ריקים, לתת לשיר לנשום, להדגיש רגש דווקא בשקט. התגובות הראשונות לאלבום חמות: מגזינים נחשבים כמו הגארדיאן העניקו ביקורות חיוביות, והדגישו את ההתבגרות האמנותית. עם זאת, יש שטוענים שהאלבום “נעים" מדי, ולא מנסה לזעזע או להפתיע באמת. אני יכול להבין את הטענה הזו - הרי דין לא הולכת על חידוש רדיקלי. אבל ייתכן שזו בדיוק הנקודה: היא בוחרת באמנות של יציבות, של שפה אישית שמתבשלת לאט. במקום להיות “פריצת דרך חד־פעמית", היא מחזקת את מעמדה כאמנית שתרצה ללוות אותנו לאורך זמן. מורגשים כאן הדיוק, עם בחירות מושכלות והפקה מוקפדת. בזירת הפופ של 2025, כששירים הופכים לוויראליים ומאבדים רלוונטיות אחרי שבועיים, יש משהו כמעט חתרני באלבום כזה. דין לא מנסה לייצר להיט טיקטוקי בן 30 שניות, אלא אלבום שלם שמבקש האזנה רצופה. ואף יותר מזה: היא מציבה אלטרנטיבה לפופ שנשען על דרמות גדולות. במקום לספר בקול רם על לבבות שנשברים, היא בוחרת לספר בשקט על איך להיות טובים יותר זה לזה. נראה ש"The Art of Loving" לא ישנה את פני הפופ (לפחות כרגע), אבל הוא כן מספר שאוליביה דין היא אחת היוצרות הכי מעניינות שצמחו באנגליה ובכלל בעשור האחרון. הוא מראה שהיא לא רק קול יפה, אלא גם כותבת עם אג'נדה. כל זה בוהק ומאיר לי יותר את היצירה שלה מרבים אחרים, שבעיקר מנסים להראות את הידע ואת היצירתיות במקום פשוט - לעשות.

כל השונה הלכות (וחרוזים)

תשפ"ו רק החלה וכבר יוצאים להם תוצרים עבריים מוזיקליים ומיוחדים; האלבום "הלכות מלחמה" של הראפר והיוצר שחר הלל (גור) מספר סיפור מורכב על השנתיים האחרונות, בתור תושב מעלות תרשיחא ובכלל, אדם במדינת ישראל. תהיות על ניסים לעומת המציאות ההפוכה, מעמדות בחברה ודעות ובעצם - הכלת מורכבות חיינו. ומעניין מה הרמב"ם היה אומר.